ותמיד בהיותו בסטולין, היה סר אליו לשיחה ידידותית .כן היה נכנס גם אצל הרב הסטולינאי בביקוריו בדויד-הורודוק. ותמיד קיבל הרבי את פניו בשמחה רבה. לא היתה שום פעולה ציבורית בעיר, שאבא לא לקח בה חלק פעיל. רק לועד הקהילה, בימי שלטון הפולנים. לא הסכים להציג את מועמדותו מחמת ריח הריאקציה והשתדלנות שנדף ממוסד זה. העבודה הציבורית גזלה מאבא הרבה מזמנו, והדבר השפיע לרעה על עסקיו, שלא תמיד היו מהמוצלחים. ט. ביני" שלטון הפולנים.

אחרי שלום ריגה בין רוסיה ופולין, כשהוקל קצת המצב הצבאי בעיר, התחיל הנוער שוב להתענין בפעולה הציונית. ואז אירע המאסר בביתנו: היה זה בשנת 1921. הגבול בינינו ובין רוסיה היה סגור ומסוגר היטב, עם זאת, הצליחו כמה מאנשי דויד-הורודוק, שנשארו ברוסיה, לחזור הביתה, ובין החוזרים גם אברהם דורצין הי"ד, שלמד באוניברסיטה בקיוב. הוא היה בין החברים אמרכזיים בתנועה הציונית, וכבר ב-1917 היה חבר צעירי-ציון. אנו הצעירים, רצינו לשמוע מפיו על הנעשה ברוסיה, ובעיקר על המתרחש בתנועה הציונית. קשה היתה באותם הימים מלחמתו הפנימית של הנוער היהודי. ציונות או קומוניזם? -- זו היתה השאלה. בשנים הראשונות למהפכה, קסמה לנוער היהודי האפשרות לנקום בפורעים, ובשונאי ישראל למיניהם, בעזרת הקומוניסטים. המהפכה, אף פתחה שדה פעולה נרחב, למען מעמד הפועלים והסוציאליזם. עם זאת, היה הדבר כרוך בטמיעה ודאית ומוחלטת באוקינוס הגדול של עמי רוסיה.

מצד שני, הימים -- ימי הצהרת בלפור, והנציב הראשון בארץ-ישראל הוא יהודי. אפשר לשמור על הקשר החי עם העולם הגדול והפתוח, יש אפשרות לעליה, מתגשם חלום הציונות. כמה מבני הנוער בעירנו, נתפסו לקומוניזם ויצאו לרוסיה, מהם הנמצאים שמה עד היום, ואחרים שאוכזבו קשות וחזרו. אך מרבית בני-הנוער נשארו בנאמנותם לציונות. לא יפלא, איפוא, שבבוא א. דורצין הביתה, השתוקקנו לשמוע מה בפיו. הכול נתכנסו בביתנו, ודורצין סיפר על חיי היהודים ברוסיה ,על האפשרויות לפעולה ציונית ועל הקומוניזם. השעה כבר היתה מאוחרת. חברים רבים כבר הלכו. אבא שכב לישון. נשארנו יושבים, שני אחי, מאיר ואהרון, דב שפר, א. מורבציק ואנכי. כן נשאר עמנו סורוקה בן טורוב (אחותו היתה מורה בבית-הספר ,תרבות" והוא נשאר בדויד-הורודוק). בינתיים נכנסו שני פולנים וביקשו בירה. מילאתי את מבוקשם ואנו המשכנו בשיחה. רק לאחר מכן, נתברר שהפולנים היו מאנשי הבולשת. וכששמעו שמדברים על הציונות וקומוניזם, קראו למשטרה וכולנו נאסרנו. היה זה בליל שבת.

למחרת היתה העיר כמרקחה. האשמה בקומוניזם, בעיר השוכנת על גבול רוסיה בפולין דאז -- לא היתה מן הדברים הקלים, ומה עוד, שנוסף לכך היה בין האסירים אברהם דורצין, שזה עתה בא מרוסיה וסורוקה היה איש טורוב. מעשי הפולנים בפינסק, הריגת ה-35 עודם זכורים היטב, החרדה בעיר היתה גדולה. התחילו באיסוף חתימות מאת תושבי העיר, המעידות, שאין אנו קומוניסטים. כמה מן התושבים חששו לחתום. אנו לא ידענו על כל החרדה הזאת וחוץ מסורוקה, שהיה לו פספורט ננסן, שמחנו להיות אסירים פוליטיים. ביום הראשון בבוקר הובילונו ללונינץ. כל בני העיר יצאו ללוותנו. נסעו אתנו אבא, אהרן-יונה שפר ודוב מורבצ'יק. בעזרת מ. מוזיקנט, בעל בית-מלון, שהיו לו קשרים עם קציני המשטרה, שוחררנו לאחר שלשת ימי מאסר. מאסר זה, הפסיק את הפעולה הציונית של הנוער בעירנו לחדשים מספר. אך לאחר מכן, היא נתחדשה ביתר שאת. ושוב היה מרכז הפעולה בביתנו עד עלייתנו ארצה. גם משניתן רשיון לפתיחת מועדון, עדיין הוכרעו בביתנו כל ההחלטות והפעולות העיקריות בתנועת א"י העובדת. הישיבה הראשונה של הקבוצה היוזמת ליסוד ,צעירי ציון צ.ס." בדויד-הורודוק, בהשתתפות |08