כגון מריטת נוצות(פוך בלע״ז) בשביל גבירות, אפיית דברי מתיקה לתקופת פורים, או צליית תפוחי אדמה עבור הילדים וכדומה. אינו צורך להדגיש שה״חדרים" לא שוכנו במרכז העיר וגם לא בבתים מפוארים, שנוחיות לא נמצאו בהם והילדים עשו צורכיהם בחוץ בין הבתים, שעמדו במרחק של בערך מטר אחד מהשני. היו כמה מלמדי־דרדקי בעיירה, שמותיהם של שניים בלבד נשארו בזכרוני, אלה, שאצלם עשיתי את שנת ה״חדר" הראשונה שלי ואשר אצלם קיבלתי את יסודות השכלתי: הראשון זוסיא "מלמד", השני יודל "מלמד". לראשון היתה אישה קטנטונת, בעלת חטוטרת גדולה. השלב הבא בחינוך היה לימוד חומש בגיל 5 ־ 4 אצל מלמדים מדרגה גבוהה יותר. מהם אזכור את שלמה ה״חרש" ואהרון מקוציובינציק. המאורע של התחלת לימוד חומש היה מלווה בחגיגה. בגיל 7 ־ 6 חלה התקדמות נוספת בהשכלת הילד: ראו אותו די מבוגר עד כדי לימוד פירוש רש״י לחומש. בגיל 7 ־ 8 באו השיעורים הראשונים בתלמוד. עם ההתקדמות בלימוד התלמוד, בהיות הילד כבר "גמרא בחור" (בחור־גמרא), הגיע הזמן להעבירו ולמסרו לידיים יותר מנוסות, דהיינו למלמד בעל מוניטין וידע רב, מסוגו של יוסף ליב או שלמה אהרון "הסומא". הוריהם של נערים מוכשרים ובעלי תפיסה מהירה, השתדלו בסוף למסור את בניהם לידיו של יהודי בר אורין, ר׳ אברהם ה״ביזינובר" להשלמת ידיעותיהם בתלמוד ונ״ך.