כמה קצינים, שכל אחד מהם רשם פרק משלו בתולדות שדידתם, השפלתם ושבירת רוחם של יהודי סקאלה. המפקד הבכיר היה המאיור בראון, שהתגורר בבית המינהל לשעבר של אחוזת הרוזן. כמעט ולא נראה ברחובות העיירה, לא קיים מגע עם ה״יודנראט", ואת כל זמנו בילה בנגינת כינור ועורר השתאות רבה בהזמינו, לעתים קרובות, את מנדל בוסיק, הכנר המוכשר שלנו, להתלוות אליו בנגינה. אף יחסו אל סבלם של יהודי העיירה היה אמביוואלנטי; לא השתתף אישית ולא הפעיל, כנראה, סמכויותיו כדי להרע לנו, אבל גם לא מנע מקציניו־פיקודיו להתעלל בקורבנותיהם.

השליט הכל־יכול והמטי ל אימה על ה״יודנראט" ועל כלל היהודים, היה סרן הרא, סגנו, כביכול, של בראון, אבל למעשה המפקד האכזרי וחסר הרחמים אשר רצונו קבע את גורלנו לשבט, ולעולם לא לחסד, בכל תחומי חיינו, כי על המוות ניצחו קלגסי הגסטאפו ובראשם ה״יודנרפרנט" קלנר. הרא הצטיין קודם כל כשודד וסחטן חסר כל רגש ומצפון; בהתפרצויות הזעם התכופות שלו היה מכה באכזריות את קורבנותיו ולפעמים מפעיל את אקדחו. ידועים לשמצה קצינים אחרים של ה״צולגרנצשוץ", כולם בדרגת סגן: ארתור אנגל, פייפר וגרוהר. אנגל שלח ידו בשוד רכושם של היהודים והיה "אורח" קבוע בבתיהם של תושבי העיירה, לרוב בלווית וילהלם פייפר. בו בזמן שאנגל היה מפעיל גם אגרופיו או את השוט ומשסה כלביו ביהודים, היה פייפר טיפוס עליז, לא פגע פיסית באיש; סתם שודד קטן וגנב אשר כל חפץ היה מוצא חן בעיניו. כל השודדים האלה שקדו תדיר על משלוח הרכוש השדוד למשפחותיהם בגרמניה. היהודים שעבדו בחצרו של ה״צולגרנצשוץ", בדיר, באורווה, ברפת, בלול, בשרותים וכעבדים ושפחות בדירותיהם, היו גם מתקינים ארגזים לאריזת הביזה, והם ידעו כי הרא הוא תושב כמניץ שבסאקסוניה, אנגל הוא מסגר בעיירה ייטרבוג, צפונית מערבית מברלין, ווגנר הוא תושב טרופאו וגרוהר הוא רוקח שמוצאו מבאדן. גרוהר זה היה ענק אלים ומסוכן אשר היה נטפל, משום מה, דווקא ליהודים גבוהים וחסונים. כך התנפל פעם במכות רצח על מוטיל גולדשיין בלי כל סבה הנראית לעין. גם החיילים הפשוטים נהגו לפי דוגמת קציניהם: רובם רשעים, אחדים אדישים לגורלנו. היו כמה מהם שהתייחסו בצורה אנושית ל״יהודיהם", דהיינו לעובדים במשקו של ה״צולגרנצשוץ."