Nazis

בהיותי על סף העליה ארצה, ארזתי, אני והורי היקרים ז״ל את בגדי, יחד עם בגדיהם וחפציהם והחלטנו להחביאם במרתפו של דודנו אייזיק ארקין ז״ל. חשבנו, אם יפציצו את העיר, ואנו נשאר בחיים, יהיה לנו לפחות בגד ללבוש. את אשר יגורנו בא לנו. באחד מימי ספטמבר, פלשו הנאצים לסוקולקה • הדבר היה לפנות בוקר יום א׳ בשבוע, יום יפה ובהיר. כל יהודי־העיר נשארו בבתיהם ולא יצאו החוצה. הפולשים נתנו מיד פקודה לצאת מן הבית, לפתוח את בתי העסק, ולהקביל את פניהם. אותו יום הם התנהגו בסדר. באו לחנויות לקנות, וטיילו ברחובות העיר. בלילה נכנסו חיילים גרמניים לביתו של דודי ארקין ז״ל, ובקשו את המפתח של המרתף, באיום, שאם לא יציית — יירו בו. מובן, שמיד נתן להם את המפתח, והם הוציאו את הכל, באותו לילה שמענו קולות צעקה של יהודי הקורא לעזרה, ולא ידענו, שהיו צעקותיו של דודנו היקר ז״ל. ...

רואה אני בעיני רוחי את הסתערות הצבא הרוסי, את הגרמנים הבורחים בבהלה ושוב רועם קולו של הקריין: שוחררו הערים... שוחררו? האמנם? הערים, הרחובות, הבתים שוחררו! והאנשים אים יראיתי במו עיני מד, עוללו הגרמנים לאחי בני־עמי! ראיתי קברות ההמונים בסביבות ביד,ח״ר לטרקטורים, בחרקוב תעלות בבי־ יאר בקיוב בהן נקברו עשרות אלפי יד,ודים, טבוחים בידי הנאצים, עברתי ברגלי עם הצבא המתקדם על פני ערבות אוקראינד, הרחבות, עשרות עיירות ובד,ן אין אף יהודי: העתונים והשדורים מלאים תאורים על זוועות הגרמנים, על השמדה כללית של האוכלוסיד, היהודית. אולם הלב אינו משלים. הייתכן האם לא נשארו יד,ודים בסוקולקה 1 האמנם נתרוקנה העיירה מיהודיה ן חצי־שנד, התד,לכתי כסד,רורי. המחשבה, כי סוקולקה שוחררד, ולי אין אפשרות להגיע אליה ולראותד, במו עיני לא נתנה לי מנוח. עד שבאחד מימי דצמבר 1944 זכיתי ומפקדי, איש ארמני טוב לב, נעתר לבקשתי ושלחני בשליחות, אשר אפשרד, לי לעשות "קפיצד," לסוקולקה. ...