Marin

ביום הכפורים פנינו ללורנץ, מנהל העבודה במחנה, שישחרר אותנו מהעבודה באותו יום. לאחר שידולים רבים הסכים בקושי שנעבוד עד שעה שתים עשרה בצהרים. אחרי העבודה עמדו יהודים להתפלל בצבור, תפלתם זו של יהודים נואשים אלה — כיצד אתארת ד והיו במחנה יהודים אחדים שהכריזו, כי בעד כל הון שבעולם לא יעבדו ביום הכפורים, ואנו הסתרנום מעיני מפקד המחנה. בזה יסופר על אחד מהם, פינצ׳ה, בנו של משה שט י י * א ר, חבר הסתדרות ״צעירי אגודת ישראל״ בבנדין. בשנים 1941/42 גורש למחנה־עבודה בשלזיה העילית יחד עם נטע גוטר, מנהל החדר "יסוד התורה" ; הוא התפרנס מלחם צר ומים לחץ ולא רצה להתגאל בפת בגנם. קשה לתאר כיצד החזיק מעמד. בבואו לחופשה שוחרר, בהשתדלותו של מארין, מהגיוס לעבודת־הכפיה. חודש לאחר הגירוש תפסוהו חיילים גרמנים בגיטו כשיצא מהבונקר לחפש מים. הוא לא גילה את מקום המחבוא, ולאחר שעונה קשה הצביע על בונקר אחר. במקום־המחבוא שלו נשארו אשתו וילדיו והוא המשיר לדאוג לצרכי קיומם. כעבור זמן נאלצו לעזוב את הבונקר לרגל עבודת־הנקוי והפנוי באותו בית, ואז הסתרנו אותם על עלית־גג בתוך המחנה ; הוא עצמו היה במחנה. מטעמי כשרות לא היה סועד עמנו, אלא מתקין לעצמו ארוחות. הוא היה היחיד שלא הודה במשמעת המחנה ולא קיימה. בשעת מיפקד־הבוקר היה עסוק בתפילה. וקרה פעם שהתייצבנו בתור לאחר ארוחת הצהרים מוכנים לחזור לעבודה, והוא איננו. אחרי חיפושים רבים מצאנו אותו בעלית־גג, יושב בתוך סוכה שבנה לעצמו (הימים ימי חג הסוכות היו) וקורא בקול אושפיזין.. . ומטעם זה גם נכשל ועמד להשלח לאושביאנצ׳ים. עלה בידינו להמתיק את גזר דינו, והוא נענש בשבעת ימי מאסר במרתף אפל וקר, מזונו לחם ומים. דומה שלא נצטער הרבה, וכל שבעת ימי מאסרו קרא פרקי תהלים בקול וגלגל הלצות על חשבון מפקד המחנה.. .