Lorenz

ביום הכפורים פנינו ללורנץ, מנהל העבודה במחנה, שישחרר אותנו מהעבודה באותו יום. לאחר שידולים רבים הסכים בקושי שנעבוד עד שעה שתים עשרה בצהרים. אחרי העבודה עמדו יהודים להתפלל בצבור, תפלתם זו של יהודים נואשים אלה — כיצד אתארת ד והיו במחנה יהודים אחדים שהכריזו, כי בעד כל הון שבעולם לא יעבדו ביום הכפורים, ואנו הסתרנום מעיני מפקד המחנה. בזה יסופר על אחד מהם, פינצ׳ה, בנו של משה שט י י * א ר, חבר הסתדרות ״צעירי אגודת ישראל״ בבנדין. בשנים 1941/42 גורש למחנה־עבודה בשלזיה העילית יחד עם נטע גוטר, מנהל החדר "יסוד התורה" ; הוא התפרנס מלחם צר ומים לחץ ולא רצה להתגאל בפת בגנם. קשה לתאר כיצד החזיק מעמד. בבואו לחופשה שוחרר, בהשתדלותו של מארין, מהגיוס לעבודת־הכפיה. חודש לאחר הגירוש תפסוהו חיילים גרמנים בגיטו כשיצא מהבונקר לחפש מים. הוא לא גילה את מקום המחבוא, ולאחר שעונה קשה הצביע על בונקר אחר. במקום־המחבוא שלו נשארו אשתו וילדיו והוא המשיר לדאוג לצרכי קיומם. כעבור זמן נאלצו לעזוב את הבונקר לרגל עבודת־הנקוי והפנוי באותו בית, ואז הסתרנו אותם על עלית־גג ...

אפם, דבר אחד לא תפסו גרמנים רמי־מעלה אלה ולא השלימו עמו: שום מערכת־כלים לא היתה מושלמת, תמיד חסר החלק האחד או האחר, וכל החיפושים — ואף הפרסים שהובטחו — לא הועילו. ״מה משונה הוא עם זה״ — רטנו. הנה נזדמנה לו לאחד השודדים מערכת כלים יפאנית יקרת־ערך, אולם אוי לאותה צרה — הכד חסר מכסה, הכלי להחזקת הסוכר קצוץ אזניים, וכדומה. לאין מספר היו כאן "בעלי המום", והגרמנים גדפו וחרפו והתמרמרו. מנורות החשמל, למשל, שהיו בכל בית ובית, הגיעו למקום הריכוז רק במספר מוגבל, ואף אלה רובן שרופות. והוא הדין בנעלים. עשרה יהודים טרחו שבועות שלמים במיון, אולם רק בקושי צירפו זוגות מועטים שלמים. הגרמני לורנץ, שניצח על מלאכה זו, קילל וגידף, החליף את העובדים, אולם העלה חרס. ולא עלה כלל על דעתם של הגרמנים, שהיו כה שקועים בתאוות הביזה, שלא יד המקרה בדבר, אלא פרי חבלה מאורגנת. כאשר היינו מביאים להם מעט קפה, או תה — שאי אפשר היה להשיגם בדרך כלל — היו מתמלאים שמחה ומסיחים דעתם מאתנו. ואנו לא החמצנו שום ...