Nahalat Binyamin Street

של אברהם קריניצי, ראש עירית רמת־גן דהױם, בנגריה של מר גורלסקי, בדרך יפו —ת״א. אך זהו רק פרט אחד המצביע על התערותם הראשונה של חמילניקאים בארץ. החמילניקאים נמנו בין קבוצת הבחורים הראשונה שהניחה את היםוד לאולם ״בית־העם״ ברחוב בן־יהודה, שהיה אז האולם המפואר ביותר בארץ. הײנו אז בתל־אביב קומץ קטן של בחורים מױצאי חמילניק, אך אין כמעט מפעל צבורי בתל־אביב מאלה אשר גשארו על תלם וגם מאלה אשר שבקו חײם, בו לא השתתפנו בהקמתו. ואתרע מזלי ואני גם הײתי בן חולױ הראשוגים. ועדיץ זוכר אני את הבנײן הראשון של בית החולים ברחי נחלת־בנימין וכאשר מדי ױם בױמו מעבירים בעגלה את החולים, המבוגרים והילדים, למכון רנטגן פרטי בשד׳ רוטשילד, לשם צילום וקביעת דיאגנוזה. ...

... מחזיק בצרור חפצי פניתי לשכירת חדר, ואמנם מצאתױ ברחוב שלוש, שגבל עם יפו. הנחתי את חפצי הדלים ולעת ערב יצאתי לרחובותיה הצרים של העיר העברית, שהיתה אז עדײן בחיתוליה. רחובה הראשי והמרכזי של העיר היה רחוב הרצל, אך גם הוא היה עדיץ רחוק מלהװת רחוב מרכזי בעיר. שורה ארוכה של בתי אבן גמוכים ניצבו משני צדדױ ; קבוצות בודדות של פועלים יהודײם הױ משוטטות בו. פה ושם גראתה מכונית בודדת. שקט ושלװה שררו בו. לא רחוק ממנו השתרע רחוב נחלת־בגימין. גם בו ניצבו מספר בתי אבן בודדים, שהגבוה ביניהם היה בן שתי קומות. ומשם והלאה נראו רק גבעות חול חשופות ושוממות, ללא כל פםת דשא וללא כל םימן שהוא לישוב אדם. באותו פרק זמן החלה התרחבותה של העיר וגידול אוכלוסױתה בקצב מהיר. תופעה זו הניעה את ממשלת המנדט להעניק לתל־אביב םטטוס מױחד של עיר.