Rabbi Chaim the midwife

בחזוני עולים זכרונות מימי ילדותי. זוכרני פנת חמד של "שול־הויף" שם הדהדו צלילי הקולות הזכים של ילדינו. בית־הכנסת הגדול (די שול), בית־המדרש הישן, בית־המדרש החדש, התלמוד־תורה, בי״ס תרבות, הכל מרוכז בפנה רוחנית אחת. המזדמן לעבור בסביבת חצר בית־הכנסת גאה הלב משמחה. ילדים לומדים, משחקים במישחקים, עושים תרגילי התעמלות. ב״תלמוד־ תורה" לימד שנים יודיל המלמד מאדלסק, אדם טוב וישר. כל מאמציו השקיע להסביר לנו את התורה ולקחה. לא ישכח המלמד שטאבינער, אדם נאה ומהודר, דבורו בנחת והלוכו בחשיבות, כולו אומר כבוד. ניגונו בלמדו את התנ״ך, ניגון מתוק וחודר נפש. בשבת נערכה בחינה על שעורי השבוע שלמדנו. ואחרון אחרון חביב המלמד ר׳ חיים המיילד (הקושאר), ירושבסק, אוי ואבוי לילד שחטא. שלא הקשיב או השתובב. המלמד לא דבר הרבה רק רמז באצבע, הילד כבר תפס פירוש הרמיזח, נגש אל המלמד שלפניו נצב כסא קטן, מוכן לפורענות. ובמחילה, הוריד המכנסים לקבל את גזר דינו. אוי היה לילד שסירב לגשת. או שהסיח דעתו בשעת חזרה על פרשת השבוע (בטעמי המקרא); כאשר הגיעו ל״פזר" שלש לרב את אזנו של הילד בשלשלת ארוכה עד שהאוזן הפכה אדומה כדם. המשגיח היה שמואל כהן. נאה ויאה לתפקידו. המורים: קפלן וקוליק, המזכיר כשדן. ...