RIB’s house

ױם המחרת הגיע. ערבו של חג הפםח. בכל בתי ישראל כמרקחה. מכיגים את צרכי החג האחרונים• מסײמים את הניקוי ואת המירוק. בבית אחד בלבד שקט. אין מירוק ואין ניקוי. אין אפיה ואין בישול. ביתו של רי״ב הוא זה. לרש אין כל — מנין יקח לבישול, לאפיה ולהכנת צרכי החג המרוביםז אולם, נראה שאין בעיה זו מטרידה את רי״ב או ״ברל בטלן״ כפי שנקרא בפי הברױת, שהרי אין הוא מגלה על כך דבר. אף אינו שרוי חלילה בעצבות. להיפך — הוא ממשיך בהתלהבות ובצהלת פנים, חרף רעבונו הנורא, לפזז ולומר דברי תהלות בן דוד. לו לא חםר דבר — ברוך הוא וברוך שמו. שעה רודפת שעה ורי״ב אינו זז מבית־המדרש ואמירת התהילים. בבית הרי״ב ױשבת הרבנית בוכיה. את דלתות ביתה סגרה לבל יראה איש בצערם. צדיקת אשה זו ורצון בעלה היא עושה. מוטב לא לאכול כזית מצה בפםח מאשר להצטרך לבריות. ״עשה שבתך חול״. לפתע נבנםים שני יהודים, מכובדים לפי מראם ופונים מיד אל הרבנית, שמיהרה לנגב דמעותיה: — אורחים הם מעיר רחוקה. מםתבר שיצטרכו לשהות כאן, בחמילניק, בימי החג. מאחר שמדקדקים הם על קלה וחמורה יאכלו אך ורק בביתו של ירא שמים מובהק. כל בני העיר אישרו להם כי בבית זה דר יהודי ירא שמים. בעױת כםפיות לא יהױ. שלם ישלמו ממיטב כספם.