Berl

גרשון, חותנו של ר' משה יהודה ליפשיץ, היה לו בית ממכר יי"ש. פעם, בעודי צעיר, נכנסתי אצלו ונשתהיתי שם. והנה נפתחה הדלת, ונכנס אחד הגויים השכנים, ויאמר אליו בקול כבוש ובלשון רכה: גרשנקה, הב נא לי כוס יייש. משסיים לגימתו והלך -- סח לי ר' גרשון: כלום סבור אתה שתמיד נהג כך! אלא שכך היה מעשה: מנהג היה בידי גוי זה, שהיה נכנס תמיד בצעקות ובגידופים ותובע את כוסו, ומאיים בכוח כישופיו, אם מבוקשו לא ינתן לו. ויהי היום, והגוי בא וכדרכו, גדף וחירף ותבע את היי"ש שלו -- ושוב נעזר באיומיו על הכישוף. נמניתי וגמרתי, ואמרתי לו: גדול כוח כישופי מכוח כישופיך. -- הא כיצד!? שאל. הבה ונראה. מיד תקענו כף כי במוצאי-שבת נצא מחוץ לעיירה, ואיש, איש מאתנו לשדיו -- ונראה כוחו של מי גדול. הן תדע את חיים וברל ? -- בני שיחיו. פקדתי עליהם ללבוש בגד שדים, להתחפש, ולארוב בפינת-סתר ; ולשמע קריאתי יקומו ויצאו משם, מזוינים במוטות ,הגונים" שהרבה עמם ,נחת", ויכו בו עד שאגיד הרף. ...

... ולברוך אח, בחור צעיר ושמו ברל. מפרק לפרק היה ברל בא לבית אחיו אל הכפר ,,להתארח". שוהה זמן מה ויוצא, ושוב חוזר ויוצא. לימים, נודע לנו סוד כמוס, כי מתחבא האח ברל מעיני המשטרה הצארית, העוקבת אחריו. ...

... ובעוד תושבי תל-אביב הצעירה, בעלי החלקות חושבים מחשבות על ההאחזות באדמה (לא כל כך קל הדבר לעזב את השכונה ,אחוזת בית"* שליד יפו העיר, ולצאת ל,מדבר" ללא כביש, לא אור ולא מים מסודרים) -- באו חלוצים העולים החדשים מקנדה ובראשם ברל מיודענו. זה היה, כאמור, בסוף 1921. מ-15 המשפחות שבאו מקנדה נשארו 8 שהחליטו ללכת להתישבות, ונוספו עליהם עוד משפחה אחת ותיקה בארץ, שעברה עליה סבל לא מעט בקסטיניה המושבה, היא ;באר טוביה" של היום, אשר לא יכלה להחזיק מעמד שם בלב הים הערבי ב,קצה" הארץ. ...

... והנה דברי ברל במכתב: ...

... במכתב ששלח ברל לאחיו לפינסק הוא כותב כדברים האלה :

... לא עמדו לו כוחותיו לברל בתנאים הקשים של הימים ההם. לא היתה עזרה צבורית למתנחלים, לא קרן קיימת, לא קרן היסוד, רק באמצעיהם הם. ולברל הרוק -- גורלו, פי כמה קשה, אפסו כוחותיו ולא עמד הלב מול קושי ההתנחלות ובשנת 1924 עזב את נחלתו ואת משקו וימת ערירי... ...