Jews of Poland

... כמו בסערות קודמות לא נשאר בלוקוב כל סימן, כן לא נשאר שריד בעיר שיראה שכאן חיו, עמלו וחלמו על גאולה שבט יהודים בריא של פודלישה, שלא ידע מנוחה. בחולות בדרך לרדזין, 7־6 ק״מ מלוקוב, ראיתי המון איברים זרוקים — איבריהם של בני שבט זה. כאן רצחו הגרמנים אלפי יהודים הן מלוקוב העיר והן מן הערים, העיירות והכפרים שבסביבה, מהם גורשו היהודים. כמו שבעבר היתה לוקוב העיר לנקודה מרכזית למאורעות, מקום של מאורעות היסטוריים, כך היתה הקהילה היהודית בלוקוב למרכז הריגות איומות ועינויים אכזריים. לא רק ליהודי לוקוב, אלא גם לערים, עיירות וכפרים יהודיים אחרים. קשה לחוש אנוש להבין את הסבל הנורא שסבלו יהודי פולין בדרכם האחרונה לתאי הגזים. גם אם כל השמים יהפכו לדפים, כל היערות לעטים וכל הנהרות לדיו, אי אפשר יהיה לכתוב ולתאר את כל מה שנעשה בשנים 1939-1944 על אדמת לוקוב. אין זה בכוחו של אדם לכתוב ואפילו יעשו המשתתפים בספר מאמץ על אנושי, לא יוכלו יותר מאשר לגלות קצה מיריעת הגיהנום .

סוג זה של כתב זכות לא היה היחיד במינו אלא מסמך הדומה לכתב הזכות הכללי שקבלו יהודי פולין מהמלך קזימיר הגדול שמלך בשנת 1453 (רי״ד). זכות זאת ׳כידוע׳ היתה ליברלית מאד ליהודים (זכות זאת אושרה בד״כ ע״י המלכים הפולנײם אך נדרש עבור זאת ממון רב). יהודי לוקוב נהנו כיהודים במקומות אחרים מזכוױת ה״פרױילגיה״. בהיותם תושבי עיר כתר, הם היו בשליטתו של המלך. למעשה היו רכושו ורק הוא ׳ המלך׳ או נציגו היו שופטים בערי כתר. כמובן שהמלך מינה נציגים־פקידים מױחדים שעסקו בעניני היהודים אלא אם קרה והוא עצמו טיפל בענין. בעניני פנים היה ליהודים חופש אוטונומי מלא. דין תורה היה בעל התוקף. סמכותו של בית הדין היהודי היתה לשפוט יהודים ואפילו להטיל עונש מות. כמובן שנאשם יכול היה לערער בפני המלך ופסק הדין יכול היה להיות מבוטל. כן היתה למלך אפשרות לשחרר בן העדה ממס קהילתי שהוטל עליו ע״י הקהילה. ליד נציב הגליל היה בית דין יהודי. שליחים יהודײם היו מױצגים בבית המשפט הזה. אם היה משפט בין יהודי ללא יהודי היה החוק כזה שאם התובע היה יהודי נערך הדױן בבית המשפט העירוני. בנגוד לכך אם התובע היה גוי היה הדיון מתקײם בפני בית דין יהודי. היהו ...