Lunetsky Street Prison

... פרנס ע״י הגרמנים. סיבת הדבר היתה — לפי דברי מחברי הזכרונות ושמועות שנפוצו אז בעיר — סירוב לספק לגרמנים את מכסת הפועלים שדרשו ממנו לעבודת חכפיה. ד״ר פרנס הובל לבית־הכלא שברחוב לונצקי והומת ביריה בחצר בית־הסוהר. את מקומו מלא ד״ר רוטפלד, עסק ן ציוני וחבר הועד־הפועל הציוני בגליציה המזרחית, אך הוא מת במחלה אנושה בפברואר 1942. אחריו היה לנשיא ד״ר הנריק לנדסברג׳ עורך־דין מפורסם, מי שהיה עסקן ציבורי וחבר פעיל ב״בני־ברית" לפני המלחמה. גם הוא לא כיהן במשרתו זמן רב, ונרצח ע״י הגרמנים בספטמבר 1942. הנשיא הרביעי׳ ד״ר אברזון (תו 61-801 נ £1) איש הגון אך חסר־ אונים והשפעה, מילא את תפקידו עד אשר הוציאוהו הגרמנים להורג יחד עם שאר חברי הועד בפברואר 1943.

אחרי שיצא הצו על יצירת הגיטו, הועברו משרדי הקהילה היהודית מרחוב סטרו־טאנדטנא (שנשאר, לפי הפקודה החדשה, מחוץ לגבולות הגיטו) אל הבית בפינת הרחובות יעקב הרמן 15 ו״לוקיטעק״ 2. מלבד המשרד המרכזי של המועצה היהודית הועבר לשם גם משרד־השיכון. מחנות של יהודים מוכי־פחד ומגור היו צובאים על משרד־השיכון ומתחננים לתת להם פינה כלשהי בגיטו החדש • לפתע הגיחו ממכוניות־ תיהם עשרות קלגסי הס-ס. והגיסטאפו, התפרצו לבין ההמונים ופרעו בם פרעות. לפי שמועות שנפוצו בעיר, היתה זאת "פעולת תגמול" על מקרה שאירע בעיר ביום הקודם: יהודי אחד ניסה להגן על עצמו בפני איזה פקיד גרמני, ותוך כדי־כך פצעו או הרגו. ראש המועצה היהודית לא היה אותה שעה בבנין הקהילה, כי נחבש ימים אחדים קודם־לכן בבית־הסוהר שברחוב לונצקי. אמרו בעיר, שד״ר לנדסברג נאסר בגלל המשא־ומתן החשאי שניהל עם איגודי המחתרת הפולנית, וכי נאשם בתמיכה כספית בהסתדרויות אלה. הקצין הגרמני שניהל את האקציה (עדי־ראיה שונים מוסרים כאן שמות שונים: יש אומרים שהוא אנגלס, אחרים נוקבים בשם וופקה או גוסטב וילהויז) שלח מכונית מיוחדת להביא את ד״ר לנדסברג למקום השחיטה שבבית המועצה היהודית. בין כה וכה כבר הספיקו הגרמנים לחטוף ולירות עשרות אנשים ונשים מן ההמון הבורח בבהלה. ההרוגים נערמו לתל גבוה י״ל גוויות מול בית־המועצה היהודית. אחרי המעשה ניגשו הגרמנים לבצע את המערכה השניה של מחזה־ הבלהות. הם בחרו בשנים־עשר פקידים ושוטרים יהודים כדי להוקיעם קבל עם ועדה על גזוזטרות הבית ועל הפנסים אשר ברחוב • היות שחסרו להם חבלים, שלחו להביא מהעיר חבלים חדשים וחזקים יותר. (את שטר הקניה של החבלים שלחו לאחר־ מעשה אל המועצה היהודית בדרישה כי הקהילה תפרע חשבון זה. השובר המקורי נשמר ע״י ד״ר יפה, מנהל משרד־השיכון). למרות זאת ניתקו החבלים