Wilhelm Pfeiffer

השליט הכל־יכול והמטי ל אימה על ה״יודנראט" ועל כלל היהודים, היה סרן הרא, סגנו, כביכול, של בראון, אבל למעשה המפקד האכזרי וחסר הרחמים אשר רצונו קבע את גורלנו לשבט, ולעולם לא לחסד, בכל תחומי חיינו, כי על המוות ניצחו קלגסי הגסטאפו ובראשם ה״יודנרפרנט" קלנר. הרא הצטיין קודם כל כשודד וסחטן חסר כל רגש ומצפון; בהתפרצויות הזעם התכופות שלו היה מכה באכזריות את קורבנותיו ולפעמים מפעיל את אקדחו. ידועים לשמצה קצינים אחרים של ה״צולגרנצשוץ", כולם בדרגת סגן: ארתור אנגל, פייפר וגרוהר. אנגל שלח ידו בשוד רכושם של היהודים והיה "אורח" קבוע בבתיהם של תושבי העיירה, לרוב בלווית וילהלם פייפר. בו בזמן שאנגל היה מפעיל גם אגרופיו או את השוט ומשסה כלביו ביהודים, היה פייפר טיפוס עליז, לא פגע פיסית באיש; סתם שודד קטן וגנב אשר כל חפץ היה מוצא חן בעיניו. כל השודדים האלה שקדו תדיר על משלוח הרכוש השדוד למשפחותיהם בגרמניה. היהודים שעבדו בחצרו של ה״צולגרנצשוץ", בדיר, באורווה, ברפת, בלול, בשרותים וכעבדים ושפחות בדירותיהם, היו גם מתקינים ארגזים לאריזת הביזה, והם ידעו כי הרא הוא תושב כמניץ שבסאקסוניה, אנגל הוא מסגר בעיירה ייטרבוג, צפונית מערבית מברלין, ווגנר הוא תושב טרופאו וגרוהר הוא רוקח שמוצאו מבאדן. גרוהר זה היה ענק אלים ומסוכן אשר היה נטפל, משום מה, דווקא ליהודים גבוהים וחסונים. כך התנפל פעם במכות רצח על מוטיל גולדשיין בלי כל סבה הנראית לעין. גם החיילים הפשוטים נהגו לפי דוגמת קציניהם: רובם רשעים, אחדים אדישים לגורלנו. היו כמה מהם שהתייחסו בצורה אנושית ל״יהודיהם", דהיינו לעובדים במשקו של ה״צולגרנצשוץ."

״האקציה״ — החטיפה, החלה בשעה שש לפנות בוקר ביום שבת, א׳ דסוכות, 26 בספטמבר 1942. אנחנו, המשפחות היהודיות המעטות שעדיין התגוררו בפרבר הכפרי "סטארה סקאלה", היינו העדים הראשונים להתקרבות האסון. לפני עלות השחר שמענו רעש עמום של מנועי מכוניות בכביש סליד בתינו (הכביש המוביל מצ׳ורטקוב לסקאלה), מה גם שהוזהרנו קודם על ידי שכננו מיכל יגנדורף כי משהו עלול להתרחש. אותו העיר בשעות הלילה קצין "המשמר" וילהלם פייפר המוזכר לעיל, אשר רחש איזו אהדה למיכל, שעבד בדיר החזירים ובמשק־החי של "משמר" ופקד עליו לבוא מיד, עוד בלילה, לדיר, כדי לטפל בחיות, כביכול. בישבנו בלילה ליד החלונות, בחשיכה, ראינו טור ארוך של מכוניות עמוסות אנשים מזויינים ומתקדמות לאט באורות כבויים לעבר העיירה. התחבאנו בשדות ובין השיחים שבסביבה, כל אחד במקום אחר. (אמי ניצלה לפי שעה ואני נתגליתי כעבור כמה שעות על ידי שני שוטרים אוקראיניים, הובלת י מוכ ה קשות העירה ושם הצלחתי לברוח).