Cemetery

גאקענטער "ישעיהרמשה". דאס איז געווען א האלבער תם, א האלבער צעדרייטער, וואס איז אומעטום אויסגעוואקסן אין צייט: ביי חתונות, בריתן, לוויות. ישעיהו־ משה, א ברייטפלייציקער, א נידעריקער, מיט א קאלטענעוואטער בארד, פלעג זיך אויפהאלטן וואו ס׳איז אים אויסגעקומען אין באשטימטע טעג, אין מרחץ, אין פאליש פון שול, און אמאל, בעיקר זומער, אויפן בית עולם, אין טהרה שטיבל. ער איז צומייסטער געווען א שווייגער, אבער האט ער געעפנט דאס מויל, האט ער געקענט מאכן א פיינעם "מישברך" און א "יברכך". ער האט געזאמלט נדבות, עסנווארג אין זיין אייגענעם טעפל, און ערב שבת און יום טוב, שטיקלעך געפילטע פיש, חלה, ביי באלעבאסטע וואס האבן אים דערלאנגט זיין "פארציע" מחמת רחמנות אץ ארך מורא..ו ר משה יונה, האט נאך ישעיהו־משה געקענט אלעמען אץ שטאט, געוואוסט אלע נייעסן, רכילות און כלומרשטע סודות. אמאל פלעג ער ברומען, אמאל אונטערזינגען און שמייכלן ...

ה״אקציה״ הסתיימה בשעה 12 בצהריים אותו יום ראשון ותוצאותיה היו איומות: קרוב ל־700 שבויים והרוגים. אולם עדיין לא נתקררה תאוותם הפראית של קלנר וחבר מרעיו. החיים והמתים נמנו ונספרו, ה״יודנראט" נצטווה לקבור את ההרוגים, והם הובאו, לקבר אחים בבית העלמין. בשעה 11 נערך מפקד סופי. אנשי ה״יודנראט" הועמדו אף הם בשורה, נאמר להם כי מספר החטופים קטן מדי (פחות מ־50 אחוז מכלל האוכלוסיה) ולכן ייענש גם ה״יודנראט": הרב יהודה דרימר, אליעזר פיש ומאיר זוסיה טאבאק צורפו ל״משלוח". טאבאק הצליח לפדות את נפשו בכופר גבוה, שני האחרים ועוד שני חברי ה״אורדנונגסדינסט" שהתנהגותם לא מצאה חן בעיני קלנר הובלו עם האחרים. בשעה 12 הוצעדו מאות הזקנים, הילדים, הגברים והנשים אל תחנת הרכבת. שומריהם התעללו בהם בפראות לכל אורך הדרך, העמיסום לקרונות־משא בצפיפות נוראה, 75־80 נפש בקרון, והובילום אל הבלתי־נודע. כעבור ימים אחדים נתקבלה ידיעה ממחנה יאנובסקה בלבוב כי עם בואם של החטופים נערכה הסלקציה הנוראה והידועה: שליחת הנשים, הזקנים והילדים למחנה השמדה בלז׳ץ וכליאת הנותרים במחנה עד שייחרץ גם גורלם. קורות מחנה ההשמדה הזוועתי בלז׳ץ אפופה תעלומה, מעט מאד מהנעשה שם הסתנן במקוטעין החוצה, גם לא נשאר זכר ממנו. הנאצים הצליחו למחוק שרידיו מעל פני האדמה ולשרוף שלדיהן של מאות אלפי הגופות ...

הימים והלילות של אביב, קיץ וסתיו שנת 1943 זחלו לאיטם וסומנו בדמם של עשרות קורבנות מבין השרידים. מדי פעם פלחו מטחי יריות את דממת הלילה, שוב נפל מישהו בידי הרוצחים. שוב ושוב נתגלו יהודים מוסתרים בבונקר, או במחבוא אצל הגויים, והם הובלו על ידי השוטרים לבית הקברות ונרצחו שם. פשטו גם סיפורי זוועה על מותם האכזרי של גברים ונשים, אשר נשחטו על ידי "מציליהם", כביכול, שנמאס להם להחזיקם, וגופותיהם פוזרו בשדות. באחד הבקרים התנפלו השוטרים על האחוזה והרגו את כל היהודים, שעבדו שם ושהשבו, כי זהו מקלט בטוח. ב־19 באוקטובר 1943, נתפשו בלילה עובדי ה״צולגרנצשוץ" ונשלחו למחרת היום למחנה יאנובסקה. כולם נספו בבלז׳ץ, פרט לבתה של אחת המשפחות שהסתתרה בעליית־הגג של "המשמר". ...

... תוללות המחלה, הוסוותה בפני הנאצים, אחרת היו כבר אז מחסלים את כולם. המיליציה האוקראינית ועוזריה האזרחיים שפכו דם כמים, או חטפו אנשים כאילו לעבודה, כדי לשחררם תמורת כופר־נפש. במארס 194 ו נדרש ה״יודנראט״ הבורשצ׳ובאי לספק 50 עובדי כפיה ולא עשה זאת. נערכה שחיטה שבה קיפחו חייהם כמאתיים נפש והחטיפה למחנה העבודה בוצעה בכל זאת. "האקציה" של פסח עלתה בכמה מאות קורבנות שנרצחו על פי הבורות שבבית העלמין. לא מעטים נקברו בקברי־אחים כשהם עדיין מפרפרים בין החיים והמוות. הדם הרותח בבורות ניתז מהם בקילוחים והיה הכרח לכרות תעלות ובורות נוספים. בחג השבועות, 9 ביוני 1943, הסתערו הרוצחים בפעם האחרונה על שרידי הגיטו ופרצו אף לתוך המחבואים המתוחכמים ביותר, ביערום ברימונים, הוציאו את אחרוני היהודים מהגיטו(כ־1800 נפש) ורצחו את כולם בבית הקברות. שם נקברו גם האחרונים מבין מגורשי סקאלה. הגיטו הזה, ולמעשה כל המחוז, הוכרז "יודנריין" ומאז ועד שחרורו על ידי הצבא הסוביטי במארס 1944, לא יכול עוד שום יהודי, שניצל מהטבח, להתהלך לאור היום. בתשעת החודשים האלה נלכדו ונרצחו עוד מאות יהודים שנפלו לידי השוטרים האוקראיניים ועוזריהם האזרחיים, מי בגילוי מחבואו, מי בחפשו פת לחם בלילה בשולי הישובים הכפריים, מי ביער — ורבים נרצחו על ידי הפארטיזאנים האוקראיניים־הפאשיסטיים שהשתייכו לכנופיות של מנהיגם הידוע לשמצה, סטיפן באנדרה, ואשר מפקדתו אף שכנה באחת המערות שביערות האזור. סבלם של "יהודי היערות" הוא פרשה עקובה מדם שתוארה בספר זה על ידי הניצולים. פרשה אחרת היא, לחימת הגבורה, ללא־תקוה, של יחידה פארטיזאנית, שבה השתתפו גם כמה צעירים סקאלאיים ואשר בראשה עמדו שני בחורים בורשצ׳ובאים, יהושע צוקר ולונק יונג. גם לוחמים אלה חוסלו, כמתואר, ב״ספר בורשצ׳וב".