German authorities

... מסתבר מהנאמר בדו״ח, שלא מטרות חנוכיות בלבד הניעו את הגרמנים להעביר יהודים למחנות. ולא היו אלה המחנות הראשונים שהוקמו בלבוב וסביבותיה. אחדים נוסדו עוד לפני ה־15 לאוקטובר 1941. מחנה־עבודה קטן (ל־30 עד 60 פועל) נתארגן עוד בחודש יולי 1941 ברחוב הרבורטוב. מחנה גדול ממנו היה קיים בחרה עירונית הסמוכה ללבוב, סוקולניקי. היהודים עבדו שם באדמת־ביצות ובריכות־ מים. המחנה התארגן במחצית יולי 1941 והיו בו ...

... מיד עם תום מפעל הגירוש ערכו הגרמנים מפקד חדש של הפועלים היהודים. הוציאו תעודות־זהות חדשות, והפעם קבלו העובדים כרטיסים מיוחדים וסרטים מיוחדים, שונים משל "המבוטלים". כל יהודי עובד קיבל כרטיס־רישום (״מעלדקארטע״) שהכיל את תמונתו ותיאור אישי מדויק מאד • מלבד זה היתה בכרטיס־הרישום התראה אופיינית מאד, שתפקידה היה "להגן" על היהודים, וזו לשונה: "אסור לחטוף את בעל הכרטיס בחוצות העיר". סרטי הפועלים היו לבנים וגדולים ועליהם אות ״£'׳ (פירושה: "פועל", "ארבייטער") ומספר סידורי אישי רקום על הבד • לכל פועל היתה גם הרשות לקבל כרטיס־רישום מיוחד בשביל אשה אחת (אשתו, אמו או אחותו) המנהלת את משק־ביתו. גם נשים אלה, שניתנה להן האות "מ" ("האוסהאלט״=״משק הבית") היו, כביכול, תחת חסות משרד־העבודה - כ־50000 גברים ו־25000 נשים קיבלו את כרטיסי־הרישום והסרטים החדשים. ...

אחרי שהוחלט דבר ההשמדה השלמה, השמדת כל האוכלוסיה היהודית, בישיבת השלטונות הגרמניים המרכזיים בברלין (2 בינואר 1942) חלו שינויים יסודיים באדמיניסטרציה. קודם־לכן היו היהודים נתונים בידי שתי רשויות, ובכל ענין היו מטפלים שני מיני משרדים: מצד אחד המיבהל האזרחי (הגוברנטור, ראש־העיר וכר) והצבא; ומצד שני חסים. והגיסטאפו, שהווה חלק של הס.ס. בשלהי קיץ 1942 עבר כל ניהול עניני היהודים לידי ד,ס.ם. היה זה נצחונם של הנאצים הקנאים על החוגים הכלכליים ה״מתונים", שדרשו לדחות את ענין השמדת ׳היהודים עד תום המלחמה. התנגדות החוגים הכלכליים והצבאיים להשמדה באה לא מנימוקים הומאניטאריים אלא מנימוקים תועלתניים גרידא. אירע שפקידים גבוהים של השלטון האזרחי (למשל קובה, הגוברנטור של רוסיה־הלבנה, פרום, ה.ה • סרפים, המומחה לעניני כלכלה ואוכלוסיה בפולין ובאוקראינה) או גנרלים גרמניים שלחו מכתבי־מחאה אל השלטון המרכזי הגרמני והזהירו מפני הסכנות הכרוכות בחיסול "טרום־זמני" של היהודים. גם האדמיניסטרציה הגרמנית האזרחית בלבוב השמיעה קולה בענין זה. בדו״ח רשמי שנערך ב־29 לאוגוסט 1942 (התעודה נמצאת בארכיון של המכו ...

התרופה העיקרית שסיפקו הגרמנים לחולים אנושיים היתה — ירית־מוות. או גם — היו מוציאים את החולים קשה אל מעבר לתיל, לאדמת ההפקר, והשאירום שם לנפש עד שיגיועו. אנשים חולים השתדלו, איפוא, בכל כוחותיהם להסתיר את מצבם, והיו הולכים לעבודתם אפילו בעת שאכלה הקדחת את גופם. לפעמים עלה לחולים כאלה להעלים בעזרת חבריהם את מחלתם מעיני השוטרים, והם הבריאו, למרות הכל. המועצה היהודית והועד לעזרת אסירי־ המחנה שע״י הקהילה השיגו בעמל רב, הודות למתנות שוחד רב, היתר מ־די שלטונות המחנה להעביר את החולים האנושיים לבית־החולים של הקהילה אשר בגיטו. הרופא הראשי ד״ר מקסימיליאן קורצ'וק ארגן מחלקה מיוחדת בשביל החולים האלה וטיפל בהם במסירות־נפש. ברם, הדבר לא נמשך זמן רב. אחרי האקציות הגדולות בסוף 1942 נתחסל בית־החולים של הקהילה. אז ארגנו הגרמנים "בית־חולים" במחנה. התנאים במרפאה היו פרימיטיביים. הוקצה לבית־ החולים צריף קרשים, בלתי־מוסק, ללא מכשירי־רפוי כל־שהם ובלי עזרה סניטרית. פעמיים בחודש התפרצו לבית־החולים שוטרי הס.ס. ברומבויאר ובירמן לשם עריכת מפקד בין החולים. בשעת המבחן היו בוחרים מן החולים האנושיים ביותר ומוציאים אותם להורג. החולים השתמטו בכל האפשר מבוא למקום מסוכן זה ...

... עם פרסומו של הצו מ־14 ביולי 1941, בחתימת ה של מפקד ה״ווהרמאכט", הקובע עוצרמיות על כל יהודי מבין 14 שנה ומעלה, בלי הבדל מין, שייראה בחוץ בלי ״התו היהודי״ על בגדו — הוטל בידוד מלא וחמור על כל האוכלוסיה היהודית בלבוב. נאסר כל מגע בין היהודים לאוכלוסיה הלא־יהודית שלא באמצעותם וברשיונם של השלטונות הגרמנים. על ההנהלה היהודית הוטל, איפוא, להקים ולקיים ...