Lviv suburbs

... השוכנים אתם סבלו היזק גדול. בגלל המצב שיחרר יאן אולברכט את כל העיר ממסים המלכותיים למשך 10 שנים, ואת בעלי הבתים הנשרפים — 15 שנה. כנראה, שבתנאי המצוקה התירה אז החלטת הסיימיק ליהודים לסחור באריגים בסיטונות, בלי שום הגבלות ובמכירת חליפות בירידים שמחוץ לעיר לבוב. הסוחרים הנוצרים, שבעתים הפסידו את השוק המזרחי עם כיבושי התורכים, רצו להוציא את שכרם בהפסד היהודים ולתפוס את מסחרם. בשנת 1497 הצליחו לאסור על יהודי הפרבר את המסחר בסחורות מסויימות. אולם, באותה שנה, כשהגישו למלך יאן אולברכט את זכויות העיר לאישור, הכיר בזכותם של היהודים והרותנים המתגוררים בפרברים ליהנות מכל זכויות מסחר חפשי ומכירת סחורות, מפני שהיו נושאים בעול המסים של העיר. בשנת 1498 התנפל ההוספודר המולדבי סטפן על רייסין, והגיע עד לבוב. פרברי העיר נהרסו, העיר התגוננה וסטפן הוכרח לסגת במאי 1498. אולם השקט לא ארך זמן רב. ביוני 1498 פלשו שוב הטאטדים, ובסתיו הגיעו התורכים אל העיר, ואע״פ שלא הצליחו לכבוש את העיר, סבלו הפרברים נזקים גדולים. בתוך העיר נהרסו מטעמי בטחון הבתים ברובע היהודי, שהיו סמוכים לחומת העיר. בשנים 1498 — 1500 סבלו יהודי לבוב הרבה מידי הצלבנים שעברו דרך רייסין. אולם הפעם לא עשתה עירית לבוב כלום לשם הגנתם כאשר היה בשנת 1463. המצב הוחמר עד כדי כך שהמלך יאן אולברכט נתן הוראה לעיריה להגן על היהודים מפני התנפלויות הצלבנים. אבל העיריה לא קיימה צו זה.

... למרות חומרת התקנה לא נשברו יהודי לבוב. להפך, הגבירו את מאמציהם כדי לבטלה. ובפיום שנת 527 1 30 ) הצליחו להשיג תקנה חדשה, שהתירה להם סחר בלתי־מוגבל. על סמך זה בנו בתים בפרברי העיר, הזמינו כמויות גדולות של סחורות ופיתחו מסחרם בהרבה.

... גם פרוונים־אומנים יהודים שעבדו לפי הזמנות סוחרים יהודים או גם בשביל אצילים. מסחר הפרוות התפשט במיוחד בפרבר־העיר, מפני שהאצילים התאכסנו עפ״י רוב בבואם לבוב באכסניות שבפרברים והיו מעדיפים לקנות אצל יהודים שמכרו בזול. אגודת הפרוונים הנוצרים לא רצתה לסבול את המצב והתחילה לרדוף אחרי יהודים ולהחרים את הפרוות הנמצאות בידיהם. היהודים טענו שמכירת פרוות שלא מתוצרת לבוב מותרת להם. לעומת זאת דרשו הפרוונים הנוצרים לאסור לחלוטין על היהודים כל מסחר בעורות ופרוות. בלבוב היו אז 50 פרוונים, ולדבריהם היהודים היו חותרים תחת מסחרם ואשמים בדלדילם הכלכלי. הפרוונים נתמכו בצעדם ע״י הארמנים והיוונים שהאשימו את היהודים בירידתם הכלכלית. לעומת העירונים החיים בצנע מתהלכים היהידים "במשי, בפרוות יקרות מסמור (צאבעל), עורבים חתונות ומסיבות מפוארות, נוסעים בתוך העיר כמנהג האצילים בכרכרות רתומות לששה סוסים, מלווים משרתים, מסיבותיהם מתקיימות בצלילי תזמורת ובהדור רב, בידיהם כל מסחר ועסקים ובידי הנוצרים רק עוני ודלדול ועליהם לסלק כל המסים׳, 7 ). ...

לפיצחוביץ 8 ) נהרסו ע״י הקוזקים כל פרברי העיר ובית־הכנסת היהודי בדזוץ־לעיר. העירונים התגוננו באומץ לב והתנגדותם גרמה להחלטתו של חמלניצקי להסתער על העיר. לפני הסתערותו, ב־10 באוקטובר 1648, שלח לעירית לבוב מכתב, בו דרש שהרותגים יסתתרו בכנסיתם, ושהעיריה תסגיר לידיו את הנסיך וישניוביצקי ואת רכוש התושבים. אנשי העיריה השיבו שווישניוביצקי איננו בעיר והתושבים שנשבעו אמונים למולדת ימשיכו להגן על העיר, אולם ביקשו ממנו שלא ישפוך דם נוצרי חנם. על כך השיב חמלניצקי שהוא מאמין כי המגנטים אינם בידיהם, אך הוא דורש את הסגרת כל היהודים עם נשיהם וטפם, מכיון שהם אשמים במלחמה, ומממנים את הקרבות בזאפורוזיה. ״לזה — כותב ראש העיריה, מרטין גרוסוואיר, בדו״ח שלו — ענינו: את היהודים לא נוכל להסגיר מפני שני טעמים, ראשית — אינם שייכים לנו, אלא למלך, והם נתיני הממלכה, שנית — נושאים הם בכל מעמסות הזמן ומצוקותיו והם מוכנים ללכת למות יחד אתנו וגם בשבילנו". חמלניצקי שלח מכתב נוסף בידי הכומר תיאודור רודקיביץ, ובו תבע 200.000 זהובים אדומים. במקרה של סרוב — יתקיף את העי ...

הסוחרים הנוצרים הקימו סערה, הם התלוננו בפני המלך שהתקנה היא בניגוד לפריבילגיות שלהם, שלפיהן אסור ליהודים ולארמנים לסחור בפרברים. הסוחרים הנוצרים ויועצי העיר ידעו לרכוש במתנות את לב יועצי המלך וחברי הסיים והסנט. תחת לחץ זה ביטל המלך ב־3 באפריל 1527 את התקנה, אולם התחשב בהשקעותיהם של היהודים בסחורות ונתן הוראה, שבשנה הראשונה מותר ליהודים לסחור בלי שום הגבלה, והחל מן השנה השניה תחול עליהם התקנה משנת 1521 והגבלותיה. הסוחרים היו מרוצים בנצחונם 31), אך היהודים לא ויתרו. הם פנו אל המלך בתזכירים בהה הסבירו שהדבר יביאם לפשיטת־רגל — שתגרום נזק לאוצר המלך, המעונין להשאיר להם את חפש המסחר. נימוק זה קלע למטרתו. ובתוך שנת 1527 הוציא המלך החלטה להגביל את הסחר לארבעה מינים כמו בשנת 1521, אולם מספר השוורים למכירה הוגדל עד 2500. כדי למנוע שהקמעונים היהודים, לא ימכרו אריגים בלבוב, החליט המלך, שיועצי העיריה רשאים לבדוק את סחורותיהם ע״י פקיד מיוחד שיקבע ע״י הסטרוסטה או סגנו וליהודים אסור למכיר בלבוב את האריגים שנשארו להם מן הירידים. במקרה שעברו על האיסור יש להפקיע את כל הסחורה, מחציתה לטובת העיר ומחציתה לאוצר המלך 32). בד 3 ביוני 15 ...

השלטונות פתחו מיד בחקירה. העירייה הואשמה בהזנחה ובחוסר דאגה מספיקה לקיום הסדר ומניעת התפרצות הפרעות. בית־הדין העירוני קבל הוראה לגבות מידי היהודים עדויות על היקף הנזקים. פרנסי הקהילה בתוך־העיר — זלמן לבקוביץ ושמואל יודקוביץ ופרנסי הקהילה בחוץ־לעיר — אהיין דוח־ביץ ומיכל יודקוביץ, הופיעו בפני בית־הדין ומסרו בנוכחות הסטרוסטה והפקידים את הדו״ח על הנזקים. בפרברי העיר היו כ־1000 ניזוקים מכל שכבות האוכלוסייה היהודית — ב־ניהם: רבנים, סוחרים, בעלי־מלאכה, והיקף נזקיהם עלה עד 300 אלף זהובים. גם מספר הניזוקים בתוך־העיר היה גדול, וסכום הנזק עלה עד 700 אלף זהובים. בשני בתי־הכנסת נשדדו והושמדו פרוכות, מנורות וכתרי־תורה ותשמישי־קדושה בבית־הכנסת שמחוץ־לעיר שהיו שם חומות־מבצר נהרס אחד עמודי־התוך, וסכום הנזק בהם הגיע גם הוא ל־70 אלף זהובים 30).