Jewish community of Lviv

הגין עליהם בפני עלילודם בהטעימו שהגיעו לאזביו האשמות בלתי־נכונות, שגם המקטרגים הודו בכך, שהאשימו את היהודים, ברצח ילדי הבוצרים, או שלקחו את לחם הקודש (הוסטיא) למטרות חירוף וגידוף, ובכל מקרה הוכח תמיד כי שקר העידו בהם. לכן, אוסר המלך לטפול על היהודים אשמות ממין זה. בא ם יהודי יענש מיתה במשפט כזה, יענש המאשים מד ה כבג ד מדה. מלבד זה קבע המלך שהעיריות אחראיות על כל הבזקים שיעשו לבתי־כנסיות ובתי • הקברות של היהודים במקרים כאלה, והעיריות צפויות גם לענשים חמורים. בשנת 1578 בילה המלך את כל החורף בלבוב. באותה שנה הגיש יהודי אחד משפט נגד הסטרוסטא מיקולאי הרבורט מפולשטין, הידוע גם בשמו אודנובסקי; כשהסטרוסטא סרב להופיע לא קבל המלך את סרובו, מפני שגם הסטרוסטא וגם היהודים כפופים לשלטונו. ...

יועצי העיר בראותם את יציבות היהודים התחילו נוטים לצדם. הקומיסארים רצו לסיים סוף־סוף את הענין ופסקו שיש למסור לרשות הישועים את הרובע עם 8 בתי היהודים יחד עם בית הכנסת של יצחק בן נחמן. בו במקום הגישו היהודים ערעור בפני המלך. יומיים אחרי החלטת הקומיסארים, ב־15 באוקטובר, הכניס לתעודות ה„גרוד“ (בית־דין) נחמן בן יצחק בשם הקהלה היהודית את דבר־הפלוגתא והבהיר את המצב החוקי של יהודי לבוב: היהודים מתגוררים בלבוב לפי החוק המגדבורגי וכפופים לו בעניני נכסי דלא ניידי. הם בעצמם כפופים לוויבודה, הם נושאים בחלקם בכל נטל העיר ורשאים הם להיות גם בעלי הזכויות. זכות החזרת הבעלות למגרשים הקנויים (אוויקצין) שייכת אך ורק לעיר, ולכן רק אתה בלבד יכולים הם לנהל משא־ומתן. בתזכיר הביאו בקיצור את כל הפריבילגיות של יהודי לבוב עד שנת 1603־).

... הקהלה ניגשה מיד לבנות את הבתים. ובהזדמנות זו עברו כמעט כל יתר הבתים והמגרשים שע״י החומה ובתוך הרובע לבעלות יהודים. ...

... כאמור, היתה ראשית הישוב היהודי בלבוב ברובע־קרקוב, ורק אחרי השריפה הפכה העיר העתיקה לפרבר.

עד 1623 התפתחו חיי הקהל מחוץ לעיר בשקט ובלי שום הפרעות מיוחדות. אבל, באותה שנה פרצה בקרבת בית־הכנסת דליקה עצומה, שהתפשטה במהירות רבה בכל הרובע והרסה גם את שכונות הנוצרים. כמעט 1200 בתים נשרפו, לפי דברי הכרוניסטן ...

היהודים העשירים והסיטונאים סבלו עם יתר היהודים מהתנפלויות ההמון הנוצרי והסטודנטים, הנימה הדתית היתה אז, כמובן, חזקה יותר מאשר המורם הכלכלי. ההמונים 1 המוסתים ע״י הכמורה היו יותר רגישים לענין הדת והספיק אך ניצוץ קטן כדי להניעם לצאת לרובע היהודי ולהתנפל על היהודים בטענה שגנבו "הוסטיה" או באשמת עלילת־דם. ביחוד התגברו הטענות, שהיהודים גונבים כלי־קודש בכנסיות, כאשר היו לוקחים בתור משכנתאות גם תשמישי־דת, ומזלזלים בהחלטות הכנסיה. טענו גם שיהודים עשירים מחזיקים משרתים נוצריים בניגוד להחלטות הסעודים. להתנפלויות כאלו מצאו תמיד סעד בתלמידי הישועים ובית־הספר הקתדראלי, ששנאו את היהודים תכלית שנאה ותמיד היו מוכנים "לפלוש" אל רובע־היהודים, לגזול, לשדוד, להכות ואף להרוג יהודים ולהעניש את הנוצרים והנוצריות שהיו בשירות היהודים. התנפלויות אלו ידועות בתור "שילער געלויף". לא עזרו ליהודים השוחד והתרומות ששילמו לבתי־הספר בלבוב מדי שנה בשנה כדי למנוע התנפלויות. אמנם היהודים לא נשארו אדישים, והם ידעו להתגונן ולא נרתעו לתפוס סטודנסים, להכותם ולמסרם לבית־הכלא, או לארגן התנפלויות־נגד בבתי־מגורים של סטודנטים, כאשר קרה בשנות 1592, 1613, 1642. ...

סבל רב סבלו יהודים מאנשי הצבא, שחנ ו בלבו ב או עברו דרך העיר ודרשו מן הקהלה איכסון וכסף . בזמן שהחיילים לא קיבלו את משכרתם, מצאו תמיד הזדמנויות לחדור לרובע היהודים ולשדוד שם כחפצם בחנויו ת ובבתים . בשבת אחת, בשנת 1600, התפרץ הקצין אלברט אוסיצקי והר ג יהודי אחד, אהרן קמחן . היהודים הגיבו על המעשה ותקפו כל חייל מפלוגתו

במאי 1648 מת מלך פולין. הקוזקים ניצלו את ה״אינטררגנום" והתקדמו מערבה לפודוליה ולווהלין וסללו לעצמם דרך לעבר רייסין. צבאות פולין, בפיקודו של הנסיך ירמיה וישניוביצקי, נסוגו ללבוב בתקווה שכאן יוכלו לעמוד בפני חמלניצקי. ב־27 בספטמבר 1648 כינס וישניוביצקי את ראשי העיר והדתות ותבע מהתושבים לעמוד לימין המגינים ולהקריב למען הצבא איש לפי יכולתו. דברי המצביא עוררו התלהבות בקרב האוכלוסיה. מן המנזרים, הכנסיות ובתי־הכנסת היהודיים הובאו זהב וכסף רב, מלבד המזומנים שהאזרחים מסרו לעיריה. סכום המזומנים שנאספו ע״י המתנים היה 27.398 גולדין, ע״י הארמנים — 24.502 גולדין, וע״י היהודים — למעלה מ~10.000 גולדיף). שווי הזהב והכסף נאמד בסך 300.000 גולדין. ...

בספטמבר 1648 הגיע צבא כמלניצקי, שהוגבר ע״י גדודי טטרים בפיקודו של טוקאי ביי, לשערי העיר לבוב. כותב־הזכרונות ר׳ נתן נטע בן הקדוש הרב ר׳ משה הנובר, בספרו "יון מצילה" המתאר את גזרות ת״ח ות״ט (יצא לאור בפעם הראשונה בשנת תי״ג בונציה) מספר על מצור לבוב: "אחרי הדברים האלה הלך חמיל עם כל חילו לצור על ק״ק לבוב הבירה, והיא אחת מן ארבע הקהילות הגדולות 2) שבמדינת פולין. עיר גדולה לאלוהים של חכמים ושל סופרים. וכאשר באו לשם האויבים היו יושבים שם בערבה לפני המבצר הגבוה 3), העומד מחוץ לעיר לבוב, והיו יורים עליהם מן המבצר הגבוה והרגו מאנשי היונים 4 •) והקדרים" ) אלפים. ולבסוף היו עם פולין מוכרחים לילך מן המבצר הגבוה, מפני שאין להם מים שם. וילכו עם פולין מן המבצר הגבוה אל העיר לבוב. ויציתו אנשי המקום כל הבתים שסביב לחומה באש, כדי שלא יחבאו שם האויבים סביב לעיר. אף על פי כן, לכדו האויבים את המבצר הגבוה ויצורו את העיר מסביב, והיו יראים בעיר לילך מן הבית מפני קני השריפה המורים מן המבצר הגבוה לעיר. ודבר ורעב גדול היה בעיר — מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. ומתו בעיר ברעב יבדבר כעשרת אלפים נפשות 6). ויהי כאשר ארכו להם שם הימים ולא יכלו לכבוש את העיר, הלכו ויסתמו המעינות 7 שמחוץ לעיר, שכל בני העיר שותים מהם, ולא היה מים לעדה לשתות. ויאמרו כל העדה: למה נמות ברעב ובצמא? נשלח אל האויב אולי יקח רכושנו פדיון נפשנו. ושלחו א ...

השלטונות פתחו מיד בחקירה. העירייה הואשמה בהזנחה ובחוסר דאגה מספיקה לקיום הסדר ומניעת התפרצות הפרעות. בית־הדין העירוני קבל הוראה לגבות מידי היהודים עדויות על היקף הנזקים. פרנסי הקהילה בתוך־העיר — זלמן לבקוביץ ושמואל יודקוביץ ופרנסי הקהילה בחוץ־לעיר — אהיין דוח־ביץ ומיכל יודקוביץ, הופיעו בפני בית־הדין ומסרו בנוכחות הסטרוסטה והפקידים את הדו״ח על הנזקים. בפרברי העיר היו כ־1000 ניזוקים מכל שכבות האוכלוסייה היהודית — ב־ניהם: רבנים, סוחרים, בעלי־מלאכה, והיקף נזקיהם עלה עד 300 אלף זהובים. גם מספר הניזוקים בתוך־העיר היה גדול, וסכום הנזק עלה עד 700 אלף זהובים. בשני בתי־הכנסת נשדדו והושמדו פרוכות, מנורות וכתרי־תורה ותשמישי־קדושה בבית־הכנסת שמחוץ־לעיר שהיו שם חומות־מבצר נהרס אחד עמודי־התוך, וסכום הנזק בהם הגיע גם הוא ל־70 אלף זהובים 30).

... לפי בקשתו של המלך יצאו נשים, ישישים, ילדים את העיר ותכשיטים ודברי יקר נגנזו. בין הנמלטים היו גם הרבנים ר׳ צבי־הירש (בתוך־העיר) ור׳ יהודוד יודל (מחוץ־לעיר). הגברים שנשארו בעיר, כ־1000 איש, גוייסו, וביניהם היו גם יהודים. האוכלוסיה היהודית בלבוב, כמו היהודים בריישה, פשמישל, טרמבובלה, בוצאץ, טארנופול, צורטקוב. היתה חייבת להגן על העיר יחד עם הנוצרים, ולשם כך ניתן לה ציוד של רובים ואבק־שרפה, ולפעמים גם תותחים. לצרכי ההגנה נשרפו הפרברים ובהם הושמד רכוש יהודי. כאשר התורכים התקרבו אל העיר דרשו את

... יהודים אלה היו עפ״י רוב בעלי החנויות בעיר ולכן קשה היה לעיריה לפנותם, הואיל ופטרוניהם מצאו תמיד תחבולות להחזיקם. קשה היה לקהלה לעמוד נגד היחס העוין שהשתרר עם הגברת השפעתה של הכנסיה הקטולית, שהגיעו דוקא בלבוב עד משפט עלילהרד ם נגד איידלה מדרוהובי ץ ונגד האחים רייצס.

... במאה הי״ח חלה ירידה קשה בחיי העיר והקהלה היהודית. העיריה היתה שקועה בחובות, ולא דאגה לצרכים החיוניים, כגון: תיקון כבישים וחומות־העיר, נקיון וכו,. מצב הסניטציה היה איום וסיכן את בריאות האוכלוסין. לא היה פיקוח גם על סדרי הבניה. המצב החמרי והתרבותי היה קשה וירוד ואפילו סוחרים ועירונים בעלי־שם לא ידעו קרוא וכתוב 1). ...

היהודים לא נכנעו ואחזו באמצעים כדי לדחות לפי־שעה את מועד ביצועו של פסק־הדין. מלבד בעלי־ הבתים השתדלה בדבר גם הקהלה. ב־17 במרס 1759 הגיש יאן קרוגולסקי משפט בשמה נגד העיריה ונגד מוסדותיה, וב־17 באפריל 1759 הוגש עדעור לבית־ הדין לערעורים, בנימוק שבעזרת אינפורמציה כוזבת הושג פסק־הדין לרעתם של היהי־דים. ...

הצבא הפולני ארגן גם שלטון לאומי ובו גם מחלקה לעניני״היהודים בהנהלתו של יאנטארנובסקי. אחת הפעולות הראשונות של השלטון הפולני היה לגבות גם כן האוכלוסיה הנוצרית וגם מן הקהלה היהודית את מחצית המסים, לשנת 1809 ••*) . אולם , לא הספיקו לבצע את החלטתם, כי בר15 ביוני 1809 נכנסה ללבוב חטיבת צבא אוסטרי שנתקבלה בהתלהבות ע״י התושבים הגרמנים. אחריהם באו הרוסים, שהיו אז בני־בריתו של נפוליאון, ונשארו בלבוב עד14 בדצמבר 1809, שאז חזרו שוב האוסטרים לעיר. ...

... אמנם, הקהלה היהדית הגיבה בשנת 1795 בטענה, שהרחיבו את שטח מגוריהם ע״י קניית בתים באופן חוקי. הרחקת היהודים לפרברי־זולקיב וקרקא תביא נזקים חמריים לעצמם וגם לבעלי־הבתים והחנויות הנוצרים, שיפסידו סכומים גבוהים של שכר־הדירה. ...

... במאי 1818 הגישו פרנסי־הקהלה תלונה נגד הפרנס בר חיים מודלינגר, הידוע בפעולתו כמנהל פנקס רישום האוכלוסין, שאסף בספים למען יהודי ארץ־ישראל 12). אכן, לא ידוע מה עשו השלטונות בענין תלונה זו, אולם בהמשך החקירה נתברר שאת הכספים אסף אחד קוליקובר, שהשתמש בטופסי קבלות חתומות בידי הרב ר׳ יעקב משולם אורנשטיין ובר־חיים מודלינגר, מזכיר קהלת לבוב. לפי ההודעה שמסר אברהם כהנא לשלטונות, שידל מודלינגר אותו ועוד שלשה יהודים שיעלו לארץ־ישראל, ושיאספו כספים לשם זה. כן הגיעה מסירה בעילוכדשם על ב״ח מודלינגר והרב ר׳ יעקב משולם אורנשטיין שהם עוסקים באיסוף כספים למען ארץ־ישראל, אך החקירה בוטלה מחוסר הוכחות.

... באוקטובר 1816 פנתה קהלת לבוב אל הגוברניון בבקשה להתחשב במצב היהודים ולהקל מעליהם את עול המסים. בתזכיר הודגש שבתוצאות המלחמות פחת ערך שטרות־הכסף, ונצטמצם רכושם של האמידים שבגלל האיסורים לא יכלו לרכוש בתים ואחיזות בעלי ערך יציב. •המסחר היהודי ירד פלאים, כי הקשר עם רוסיה, שוק־הקונים העיקרי, נותק ע״י הרוסים. המלחמה הרסה ממש את יסודות־הקיום של האוכלוסיה היהודית בלבוב ולפיכך אינה יכולה לעמוד בעול המסים. ...

... הגישו סוחרים יהודים משלמי־המס הגדולים, הנכבדים והאמידים ביותר של קהלת לבוב: פישל מיזם, ליב מנדלסזוהן, הירש רפפורט, בר מודלינגר ואחרים עצומה "נגד בעלי הצעות אחרים בעניו החלפת הלבוש היהודי, שהיא מסוכנת ולא תביא שום תועלת למדינה, אולם תזיק לרכוש, למסחר, למוסר ולדת־היהודים בגליציה". הם ביקשו להשאיר גם להבאים את הלבוש היהודי כדי שהנוער היהודי לא יצא לתרבות רעה, כי הלבוש האירופאי יקל עליהם לעבור על מצוות דתם בקלות ובחשאי, צויין, שתלבושת הנשים המסורתית, בפשטותה ובאחידותה, אינה מביאה למותרות ומאפשרת לבעליהן חיי צניעותשלום המסים — בעוד אשר שינוי המצב יביא נזק לאוצר המלוכה. בעלי

... בראש לוחמי המשכילים עמד יהודה־ליב מיזס (1792 — 1831) מצאצאי משפחה מיוחסת ועשירה, שבניה נמנו על למדניה, ראשיה ומנהיגיה של הקהלה בלבוב וגם בועד־הגליל. יהודה־ליב לא נטש את מלחמתו ושנאתו לחסידות ולא נרתע גם ממעשי מלשינות, ביחוד אחרי החרם על משכילי לבוב, ברודי וטרנופול. בשנאתו לחסידות השפיע עליו הרבה יוסף פרל שהתידד אתו והיה מתארח בביתו בזמן בקוריו בלבוב. בעמדו בקשרים עם השלטונות היתה ידו ברדיפות נגד קוליקוב ומודלינגר בענין אסוף־הכספים לעניי ארץ־ישראל. בשנים 1823 — 1825 הגיש מיזס ושני משכילים אחרים — מרקוס הילר ומשה ראבה, קובלנות אל שלטונות לבוב על הקהלה שנתנו

... בפברואר 1851 הקים מאיר קאליר בהשפעת הרב ר׳ שמואל דייטש מסאמבור, את "החברה לפיתוח החקלאות בין יהודי גליציה" בברודי. ראשי־קהלת לבוב ...

בקיץ 1855 פרצה מגפת חולירע, שפגעה קשה באוכלוסיה היהודית בלבוב. בין האנשים הידועים שמתו במגפה היו: הסופר העברי יעקב בודק, הרופא ד״ר א. גוסמן, המורים שלמה זינגר וליאון סקלר ומזכיר־הקהלה ברנהרד פיפס. בין קרבנות החולירע היתה גם מגדלינה כהן אלמנתו של הרב אברהם כהן־2). על הקהלה הוטל לדאוג לאלמנות ויתומים במספר רב שנשארו בלי שום משען לקיומם. רק בשנת 1857 הוציאה הקהלה 6000 פלורין למטרה זו. ...

... איסור העיריה, על יסוד תקנות מלפני 1848, להחזיק דוכני־מכירה של נחתומים יהודים מחוץ לרובע היהודי, היה פגיעה כלכלית קשה. הקהלה ערערה, אך הנציבות לא נענתה לדרישתה והסכימה להחלטת העיריה מתוך הנחה שהסרת האיסור תביא נזק לאופים נוצרים, ומוכרים יהודים יפגעו בנקיון האיזורים הלא־ יהודיים 29). ...

... פרנסי־לבוב הביעו בתזכיר את תקותם, שהנציב גולוחובסקי, בתפקידו החדש כמיניסטר־הפנים, יצליח בכשרונו, נבונותו והשקפתו ההומאנית לפעול לטובת האמנסיפציה השלמה של יהודי אוסטריה כולה. תזכירי קהלת לבוב השפיעו, כנראה, על הנציב גולוחובסקי. מיד עם כניסתו לתפקיד של מיניסטר " הפנים השתדל לשנות את המצב החוקי לגבי היהודים. במועצת־המיניסטרים המליץ על ביטול הגבלת חוק הבעלות על נכסים וגם שאר ההגבלות. בהרצאתו 89 ) בפני הקיסר ב־11 בינואר 1860 מסר גולוחובסקי

... העיריה דרשה מאת הקהלה פיצויים בעד אדמת בית־הקברות היהודי החדש. הקהלה ערערה ב־31/3 1856 נגד התביעה, וטענה, שהיהודים מהווים שליש מן האוכלוסיה בלבוב וכמשלמי־מסים הם משתתפים בכל ההוצאות להחזקת רבועי העיר, ולא מן היושר הוא לדרוש מהם פיצויים בעד קרקע שהוא רכוש כל העיר ותושביה. בכל זאת הכריע הנציב גולוחובסקי, בהסתמכו על 22 § של תקנון היהודים מ־7 במאי 1789, שעל הקהלה לשאת בכל ההוצאות הקשורות בהקמת בית־העלמין. אמנם, אין העיריה רשאית לתת מאדמותיה לפרט או לצבור שום קרקע בלי פיצויים כספיים תמורתה. טענת השיתוף של היהודים ברכוש " העיר נדחתה לפי שאין הקהלה חלק מן העיר, והיא קיימת בהנהלתה העצמאית, גובה תשלומים בעד הקברים, מבלי לשתף את העיריה בהכנסותיה 32).

... האגודה השתתפה בפעילות בבירור הבעיות שעמדו על סדר היום של קהלת לבוב והוציאה לאור חוברת מיוחדת על שאלת מסי־הקהלה (די בעשטייע־ רונגס־פראגע דער איזראעליטישן קולטוס־געמיינדע אין לעמבערג, 1863, 31 עמ׳). היא התנגדה להנהגת מס־כולל והציעה לגבות במקומו מס בשר־כשר, 2 גולדין לכל שור, שיכניס 12.000 גולדין לשנה (לעומת 8.000 גולדן). הם הציעו לבחור ועדת־הערכה של 5 חברים, שיעריכו את חייבי־המסים לפי דו״ח ועדות של נאמנים לפי איזורים. לפי הצעתם, על הקהלה לפרסם בכל שנת־תקציב דו״ח על הכנסות והוצאות.

... להשמיט גם את 118 — 126 §§ בפרק ו׳ \ שקבעו, כי רכוש־העיר שייך לאוכלוסיה הנוצרית לבד, ועל העיר לדאוג למוסדות ולבתי־הספר הנוצרים, וכן בענין חלוקת המועצה העירונית לשני ועדים אדמיניסטרטי - ביים — נוצרי ויהודי. כל התיקונים שהוצעי ע״י דובס וד״ר סאמלזון נדחו. בעדם הצביעו רק 6 צירים יהודים. בישיבתה הנד 26 במרס 1866 אשרה מליאת הסיים את התקנון. החלטת הסיים זעזעה את יהודי לבוב ועודדה את הקהלה לנקוט בצעדים נגדיים אצל הממשלה. באפריל 1866 הוגש בוינה תזכיר לראש־הממשלה ע״י משלחת שהשתתפו בה ד׳ ר

... לדרישתו של הרוזן גולוחובסקי היה הד בחוגי היהודים ונציגי קהלת לבוב שגרו אליו משלחת להביע לו את תודת היהודים. בתשובתו הדגיש שהוא שמח שהיהודים נוכחו לדעת שהשמועות על היותו שונא־ יהודים אינן נכונות. ...

הקהלה לנקוט בצעדים נגדה. ביזמת הקהלה הוגש ביינה, באפריל 1866 אל ראש־הממשלה תזכיר ע״י משלחת שהשתתפו בה ד״ר בלומנפלד עמנואל, ד״ר הניגסמן, ד״ר קולישר, מ. מיזם, ד״ר נוסיג, ד״ר בלומנפלד הצעיר, הרב ד״ר ברנהרד לוינשטיין, כנציגי לבוב. מאיר קאליר וד״ר שורנשטיין נציגי ברודי; ד״ר ברדש והר׳ רפפירט, נציגי טרנופול: פינלש, ד״ר ריינר וקארפונקל, נציגי יתר הקהלות. התזכיר הוגש מודפס בכותרת זו: ...

... בראש קהלת לבוב עמדו רבנים, שהיו נקראים אב״ד, וגם ראשי־ישיבות, שלא היה להם תואר אב״ד, כמו ר׳ יהושע וולק, בעל ה״סמ״ע". במשך תקיפת הזמן משנת ש״מ עד שנת ת״ם (1680 — 1780) שמשו בלבוב שני רבנים בתורת אב״ד בעת ובעונה אחת, אחד בתוך־העיר והשני מחוץ־לעיר. כן נתמנו שני מורי־הוראה, שנקראו בשם מגידים, אחד בתוך־העיר והשני מחוץ־לעיר, וכל אחד במקומו היה ראש לבית־ דינו, ושניהם היו כפופים לאב״ד הכולל. בין המגידים בוזרךלעיר היו ר׳ מאיר תאומים ובנו ר׳ יוסף תאומים בעל "פרי מגדים". המנהג של מינוי מגידים נמשך עד שנת תרי״ט (1859), שהמגיד ר 7 שמחה נתן אלינברג הלך אז לעולמו. מנהיגי־הקהלה החליטו שלא למנות מגיד בחוץ־לעיר, אלא הרב אב״ד ישב עם בית־דינו בחו׳ךלעיר, ומגיד אחד עם בי״ד ישב בתוך־העיר. ...

בתקנון היהודים של הקיסר יוסף השני כד 7 במאי 1789 נקבע שיש להושיב רבנים רק בגלילות (קרייז־ ראבינר), בערים יש להעמיד רק חזנים (שול-זינגר). לרב אין שום שררה על היהודים בענינים משפטיים, ואינו רשאי להטיל חרם אלא במקרים שנדרש ע״י השלטונות. לאחר שש שנים מיום הופעתו של תקנון היהודים (כתב־הסובלנות) ידרשו מן הרבנים תעודות־ בחינה ב׳דיעות של בית־ספר נורמלי. למעשה דרשו חוץ מתעודה כזאת גם תעודה על ידיעת עקרי-הדת על־פי הספר הרשמי ("בני־ציון של הרץ הומברג) הרב נבחר ע״י חברי הקהלה, בעלי זכות־הבח״רה, לפי תשלומי מס־נרות — (בלבוב 7 נרות) — במשך שנה שלפני הבחירות. בלבוב קבל רב־המחוז מקופת הקהל משכורת של 400 פלורין לשנה. לפי פקודת הממשלה משנת 1836 נדרש המועמד לרבנות להביא הוכחה שעמד בבחינה באוניברסיטה אוסטרית בפילוסופיה ואטיקה. בדרך כלל לא היה בנמצא מועמד לרבנות שהיתה לו הוכחה כזאת. בשנת 1855 הצליחו החרדים לשכנע את ראש-המיניסטרים, גרף טהון, לוותר על הדרישה הזאת והוא היה נותן למועמדים לרבנות תעודות שהם משוחררים מן הפקודה. על יסוד תעודות כאלה נתמנו בלבוב הרב ר׳ יוסף-שאזל נתנזון והבאים אחריו . ...

... בשנת 1842 חל מפנה במעמדה הפוליטי של קהלת לבוב. בעוד שהשלטונות לא התערבו תחילה בסכסוכים שבין החרדים והמתקדמים, הראו פתאום אהדה לצד המתקדמים, עכבו את הבחירות שהגיע זמנן, והושיבו "ועדה של ממונים" במקום ועד הקהלה הנבחר. כמעט כל הממונים היו מחוגי המתקדמים. ...

... ראשיתו של בית־הקברות היתה מצער• • כמגמת הקהלה עצמה, אבל ברבות הימים, עם התפתחות הקהלה בתוך העיר ומחוצה לה, ובהעדר בית־קברות אחר גם בקהילות הקטנות אשר מסביב לעיר, היה הכרח דחוף להרחיבו. בכסף מלא קנו טובי־העיר מאת שכניהם ...

... "באתי אל כבוד רוממותך, בשם קהלת יהודי לבוב ובשם כמחצית מליון אוכלוסי היהודים החיים בשטחי אוקראינה המערבית. אמרת לי פעם אחת: "אני ידידם של ישראל". תמיד הדגשת את אהדתך אלינו. אבקשך עתה, כי ברגע של הסכנה הנוראה תתן הוכחה לידידר תיך ותשפיע על ההמונים המשתוללים, הפורעים בנו. אני מתחנן על הצלת מאות אלפי יהודים והכל־יכול והכל־יודע יתן שכרך״ 2). ...

... כבר בחדשים הראשונים לשלטונם, החלו הגרמנים לבצע את עקרוני תורודת הגזע בשטח השיכון. הם התכוונו לתחום תחומים טופוגרפיים בין הלאומים השונים הושבי־העיר, וביחוד להפריד בין היהודים, העמים הסלביים (פולנים ואוקראינים) והגרמנים (בכללם גם ״הגרמנים העממיים״ — פאלקסדייטשע). לשכונת הגרמנים בחרו את החלק היפה ביותר של העיר, מקום הארמונות והבתים המפוארים. ברחובות ההם גרו פולנים וגם יהודים רבים, רובם עשירים או בעלי מקצוע חפשיים. היהודים, דרי הרחובות בסביבות ליסטופאד׳ פוטוצקי׳ וולצקה, קאדצקה הרחובות סביב לגן הסטריי, רחוב דוורניצקי, סופיה הקדושה׳ סנופקובסקה וז׳יז׳ינסקה — קבלו פקודה לפנות את דירותיהם ללא דיחוי על פי רוב ניתנו להם שעות אחדות כדי לצאת, ומטענם — ככל שיוכלו לשאת בידיהם, ולעתים צוו לצאת בעירום ובחוסר־כל. "פעולה" זו היתה מלווה טרור והפילה קרבנות ביהודים ן כפי שמעריכים נהרגו אז כ־200 איש. ...

כפי הנראה, לא נועדה אותה שעה כל ענין הגיטו אלא לשם גזירת כרת על אלפי נפשות מעדת ישראל בלבוב, הטלת ערבוביה ופחד־אימים בחיי היהודים, טלטולם ממקום למקום. לפי־שעה הסתפקו הגרמנים בכך, ואחרי עבור המועד הקבוע לסגירת הגיטו — 15 בדצמבר 1941 — לא אירע דבר. רוב היהודים לא הספיקו עדיין למצוא דירות "מעבר לגשר" ובלית־ ברירה נשארו בבתיהם שבמרכז העיר וחיכו ברעדה לעונש חמור. אך הגרמנים השימו עצמם כשוכחים את פקודתם, ומאידך לא בטלו במפורש את גזירת הגיטו. המועצה היהודית הוכרחה, איפוא, לנהל אתם מו״מ ממושך. נראה, שנציגי הקהילה ניסו לרכך את לבוֹת הגרמנים בשוחד ובמתנות הגונות, אך אין בידנו מסמכים והוכחות. ברור היה, כי הגרמנים לא הקפידו בענין הגיטו ומצב של "לא הא ולא דא" זה, של ישיבת־אימים בשכונות ה״אסורות", נמשך עוד כמעט שנה שלמה, עד ספטמבר 1942. ...

... הגרמני ם ג ם בש ם ״קמ ח היהודים ״ — יודענמעהל") , א ו אות ה כמו ת ש ל גריסים ? חצ י ליטר ה חומץ , לפעמי ם — 200 גר ם ריב ת סל ק אדום , קופסת־גפרורים , כמו ת קטנ ה ש ל חרדל , ולעתי ם רחוקו ת מע ט מצרכי ם אחרים , חסר י ער ך תזונתי . בחור ף 1941 קבל ו היהודי ם 25 ק״ ג תפוחי־אדמ ה לנפש . עצי ם ופחמי ם להסק ה ל א ניתנ ו ליהודי ם כ ל עיקר . חייבי ם ה ם הי ו לקנו ת א ת המנו ת הלל ו בחנויות־המכול ת המיועדו ת ר ק ליהודים , שהוקמ ו ע״ י המועצ ה היהודית . א ת הירקו ת מות ר הי ה לקנו ת בשוקי־העי ר לל א הגבלות , א ך ליהודי ם מית ר הי ה לבו א א ל השו ק ר ק למש ך 2 שעו ת אחרי־הצהר־ם , כאש ר אזל ו כב ר רו ב הסחורו ת מ ן השוק .

... בתקופה זו מרחיבים היהודים הלבוביים את בית העלמין 20) ומחזקים את יסודות קהלתם. בניגוד לאי־ הסבילות לגבי היהודים, שהשתררה אז בפולין היתה בלבוב אוירה סבילה והיהודים לא סבלו הפליות ורדיפות דתיות. ...

על גביית המסים והתשלומים היו אחראים פרנסי הקהלה. בשנת 1499 אסרו הפרנסים ע״י הסטרוסטה בגלל פיגור סך 24 פלורין בעד מס הבתים ונכסי־ דלא־ניידי (שאס קרולעבסקי) מאת היהודי יעקובובה והם שוחררו רק אחרי שיצחק בן מרדכי (מארקוביץ) שתדלן היהודים נתן כמשכון את חפצי־בית־הכבסת 9). החל מסוף המאה הט״ו נתמנו גובי־מסים מיוחדים. כאחד מראשוני הגבוהים בפולין הגדולה היה פישל מקרקא, משנת 1498. יש להניח שגם הפרנסים (דק־ טורעם יודעאורום) בלבוב היו עוזרים במילוי התפקיד. בתעודה אחת משנת 1496 נזכרה אשת הפרנס יוסף ובתעודה מ־19 ביולי 1497 מופיע כבר שמו 1י) ,•יודעא יוסף דקטוריס יודאיצי" . !.זמתווכים בין הממשלה והיהודים בעניני המסים היו, למעשה, לא הקהילות אלא הפרנסים, אליהם העביר המלך את רשימות המסים של היהודים בקהלתם. ...

... ע ל א ף האכזב ה הקש ה שגרמ ה התאשלמות ו ש ל שבתי־צבי , נשאר ו ל ו בפולי ן נאמני ם רבים . ל א ידו ע כמ ה מה ם הי ו בלבו ב ומ ה הית ה השפעת ם ע ל חי י הקהילה .

... במעשי נקמתו, שראש־הקהל בתוך־העיר עזר לו בהם, התחילו בהגדלת מסים. סובולישן וסיעתו שתקו והחליטו לחכות עד הבחירות בשנת 1763, ובינתיים גייס את הבלתי־מרוצים במעשיו של מנקיס, שלא מצא אהדה רבה בתוך הקהלה. משפחות מיוחסות, כמו: מיזס, לבקוביץ, ביק שאפו מזמן למנות ראש־הקהל אחר. ...

... קהלת לבוב ניהלה את עניגיה לפי הסדרים הישנים, כי לאמתו של דבר, לא פגעו השלטונות באוטונומיה שלה? הם היו מעונינים אך בהכנסות המסים בלבד. ...

... שאסרו אחדים מן הקרבנות האומללים, והם נפלו מן הגזוזטראות אל המרצפת ונחבלו. את הפצועים, המגואלים בדם, אינסו הגרמנים במלקות לעלות שוב במעלות הבית, והוקיעום בפעם השניה. בין החללים היו: הסופר היהודי־פולני לודויג ראטה (ו1*83) הרופא ד״ר טפט (3£561 יד) וד״ר טוניס מנהל מחלקת־העזרה ליהודי־המחנות שע״י הקהילה. ד״ר טוניס, שהיה לפנים קצין־צבא אוסטרי׳ "חונן" ממות־קלון ע״י הוקעה ודינו הוחלף במות־כבוד ע״י יריד. שא ר הקרבנות ניתלו על גזוזטראות הדיוטה־ הראשונה ועל פנסי הרחוב. בשביל ד״ר לנדסברג ...