Podolia

תולדות סקאלה מתחילות במאה ה־15. אז בנה נסיך רוטני אוקראיני מבצר בשלוחת ההר המוגנת ביותר על ידי המורדות התלולים, אולם הטאטארים הרסוהו בסוף המאה. המלך הפולני קזימיר הגדול כבש את פודוליה ומסר את סקאלה לנסיך קוריאטוביץ׳ בשנת 3ב1ר. הנסיך בנה את המבצר מחדש וקיימת סברה כי כבר אז התישבו כמה יהודים ליד המבצר וסיפקו לו את צרכיו בשנת 1395 ערך הנסיך הליטאי הגדול וויטולד מסע נגד הנסיך קוריאטוביץ׳, כבש כמה ישובים מבוצרים וביניהם את סקאלה והושיב בה את בני עמו. עם מותו של וויטולד ב־1430 כבשו הפולנים את המבצר הסקלאי ומאז ועד 1772 השתייך כל האזור לממלכת פולין סקאלה היתה נתונה לכבושים ולהרס בלתי פוסקים מצד הטאטארים והוולוכים (הרומנים), ועדויות לכך נמצאות בכתבי זכויות(קיומים) שניתנו מדי פעם ע״י מלכי פולין לתושבי העיירה לפיהם משוחררים הם מתשלומים שונים לטובת אוצר המדינה באשר ישוב־ספר זה סובל קשות מהתנפלויות אויבים. כתבי זכויות אלה נמצאים בארכיון ממלכת פולין ...

עטלעכע צענדליק יאר שפעטער האט דער פוילישער קעניג קאזימיעזש דער גרויסער דערארבערט יענע געגנט (גאנץ פאדאליע) און צוריק אויפגעשטעלט די סקאלה־פעסטונג אויפ׳ן פעלז. א סברא, אז שוין דעמאלט, בימי המלך קאזימיעזש דעם גרויסן, האבן אין סקאלה זיך באזעצט די ערשטע יידישע הפנים איינוואנדערער פון צפונ־מערב, דהיינו שלעזישע און דייטשע פראווינצן. ...

א גרויסע ענדערונג ־ פאליטיש, און עקאנאמיש ־ איז פארגעקומען אין יאר 1772, ווען די פוילישע מלוכה איז צעטיילט געווארן צווישן רוסלאנד, פרייסן און עסטרייך. גאליציע (מיט פאדאליע) איז ארונטערגעפאלן אונטער עסטרייך. אין 809 ו האט נאפאלעאן באנאפארטע איבערגעגעבן די געגנטן פון פאדאליע (מיט סקאלע) צו רוסלאנד. אבער בעת׳ן קאנגרעס פון וד ן אין 1812, נאך נאפאלעאנ ס מפלה, זענען יענע געגנטן צוריקגעגעבן געווארן צו עסטרייך. ...

... אין דער תקופה פון אלט־פוילישן קעניגרייך האבן יידן געהאט באקומען פאר הויכער אפצאלונג און קאס־שטייער געוויסע "פריוויליגיעס" (קיומים), לויט וועלכע זיי האבן געקענט אנגיין מיט זייערע פרנסות, מיט זייער קהילה־לעבן, מער־ווייניקער "אומגעשטערט". גיכער ווייניקער און מער־ווייל מיטן טויש פון די מלכים פלעג זיך אפט בייטן דער מצב און די "שטימונגען". דער פוילישער־קאטוילישער קלע"ר (די נלחים) האבן אפט געפרעדיקט שנאת ישראל און ס׳האבן נישט אויסגעפעלט קיין איבערפאלן אויף קהילות מצד דעם אויפגערייצטן המון. פארשטייט זיך, אז אין פארשידענע פעריאקן האט אויך דער יידישער ישוב אין סקאלע געליטן פון די דאזיקע מאוימדיקע דערשיינונגען. פונדעסטוועגן האבן יידן זיך געפרוכפערטן און געמערט אין פוילן־אזוי אויך אין פאדאליע, אין סקאלע ביים טייך זברוטש.

את המים עבור תושבי העיר היהודיים היו מספקים "ואסר־פיררס" (מובילי מים), שבכך הייתה פרנסתם. להובלת המים שמשו להם עגלות, על שני אופנים, ועליהן גיגית עץ גדולה, וסוס יחידי רתום לכל עגלה. דל מראה, כחוש ותשוש. היהודים, שעמלו בעבודה קשה ומפרכת זו ־ איציק, מוטי, ירחמיאל ועוד ־ היו, בדרך כלל, גברתנים, בעלי זקנים עבים וידים מיובלות. את פרנסתם הדלה מצאו בדוחק מטרחתם הרבה. במיוחד קשה הייתה עבודתם בחורף הפודולי הקר והארוך, כשהסוס החלש והכחוש התקשה למשוך את העגלה מן המעיין במעלה העליה הקפואה, לטבורה של העיר. אז לא הייתה למובילים ברירה אחרת, אלא "לתת כתף", לעזור לסוס ולדחוף את העגלה קדימה, בכדי שלא תתחלק ותדרדר ביחד עם הסוס. לרכוש מזחלת לא השיגה ידם. את המים הם היו מספקים לדירות בשני דליי עץ גדולים בעלי קיבול הנקרא "פעם מים" (אמל ואסר), והמחיר נקבע לפי "הפעם". בתוך הדירות המים הורקו לחביות פח ונשאבו לשמוש בנטלות־מתכת, על פי רוב עשויות נחושת כהה. לעקרות הבית, המכבדות את עצמן היו בדרך כלל מינוייים חודשיים או שבועיים, לפיהם קבלו בכל יום, בחורף ובקיץ, את מנותיהן בקביעות, מבלי לדאוג, שמא לא יבוא המוביל, כי התשלום נפרע בסוף החודש, או בסוף השבוע. סידור זה הבטיח גם הספקה בטוחה ביום ששי או בערבי החגים, כשהצריכה הייתה מוגדלת בהרבה. לעומת הבטחון הנ״ל, רע ומר היה מצבן של עקרות הבית שקנו את המים רק לפי הזמנה יום־יומית. הן נשארו לא פעם, בימי כפור חזק, או בערבי