Jewish community of Sokolka

... ניתן לשער שבגלל חוסר־תקציב לא מינו בתחילה רבנים מיוחדים לסוקולקה, ורב אחד היה מכהן בכמה מקומות, והיה מחלק את ימי־השבוע לשבת בהם. בכל אופן, ידוע, כי בסוקולקה היו גם רבנים וגם רבנים משותפים, וישנם שמות של רבנים שישבו על כסא הרבנות בסוקולקה ומצודתם היתד■ פרושה גם במקומות אחרים. ...

... הרב י. ניסנבוים, במאמרו על רשמי בקורו בסוקולקה (״המליץ״ 1898) מדגיש במיוחד כי "ראש הציונים" (בסוקולקה) הוא דווקא ראש־ישיבה שבעיר.

למחרת התחיל לעבור בעיר הצבא הרוסי שנסיג מן החזית, עייפים, ישבורי ם ורצוצים, בורחים מנוסת בהלה, לא בסדר צבאי. ערב־רב. הרחובות והדרכים מלאים חיילים רעבים, קרועים ובלויים, יחפים בלי נעלים, תלבושתם ססגונית, חובשי מגבעות, "קפוטעס", ואפילו צילינדרים על ראשיהם, ומבקשים לחם ומים, הצבא הרוסי נסוג לעבר גרודנה והעיר נשארה "ריקה" מצבאה. מדי פעם הופיעו פלוגות סיור, רוכבים, פעם רוסים, פעם פולנים ששדדו שוב מכל הבא ליד. בפחד כניסת הצבא הפולני הסתתרו היהודים בבתים, במרתפים ועל הגגות. אימה ופחד אחזה את הישוב היהודי. לפנות בוקר נכנס הצבא הפולני, החיילים ירו מרוביהם ורצו לאורך הרחוב, סמוך לבתים, פרצו חנויות, דפקו על דלתות, הם פרצו לתוך הבתים ושדדו מכל הבא ליד. ...

... עליות הגג. בעיר ובסביבה הם נתקלו ברוסים, וכעבור כמה ימים פרצו לדירות, ולקחו אנשים לעבודת־כפיה; הם שדדי מקלטי- רדיו ואופניים. כעבור 4 ימים נכנסו הרוסים מצד גרודנה, בטנקים וחיל רגלי. יהודי סוקולקה צהלו ושמחו לקראת הרוסים בכבושם בפעם הראשונה. אולם הם החרימו את הדירות הגדולות בשביל הקצינים. בהתחלה הקימו משטרה יהודית. מאיר סוקולובסקי היה מפקד הצרכניות של מחנות הרוסים. התחילו לבנות שדה- תעופה בדרך לקרשניאן, והביאו מרוסיה אנשי־קולחוזים לעבודה. החנויות לא נפתחו, כי היהודים פחדו ולא ידעו מה תהיה עמדת הממשלה, אך כעבור זמן פתחו את החנויות ובתי־החרושת התחילו לחזור למסלולם׳ לא עבר זמן רב והרוסים לקחו את השלטון לידיהם. סוקולקה הוצפה פליטים יהודים משטח הכיבוש הגרמני, הם התאכסנו בבתי־הכנסת, וב״הכנסת־אורחים", והקהלה השתדלה לעזור להם. קשה מצבם; כל עוד ישבו בב- תים היה להם אוכל אולם, אך זזו ממקום־מגוריהם כבר היה גורלם רע מאד. שדה־התעופה כמעט הושלם, וכעבור כמה חדשים בססו הרוסים את שלטונם בעיר. הם התחילו להחרים את בתי־החרושת לעורות וארגנו קואופרטיבים לנגרות, סנדלרות וחייטות.

... אין די אפטע בלימל טעג, דאס אלץ איז אומפערגעסליך. אייך ווערט אנגעצייכנט אין יענער צייט מיין צוקונפטי־ קער לעבנס־וועג. איד קום אן צו ליפצערן ז״ל זיד לערנען פאר א פאטאגראף, איז ניט נאר דעם פאד זיד אויסגעלערנט ביי ליפצערן ז״ל, נאר אייך זיין יידיש נאציאנאלן גייסט געירשנט פון אים. צוהערנדיג זיך צו די אפטע דיסקוסיעס וועלכע זענען געפירט געווארן דארט, און בעאיינפלוסט געווארן פון זיינע לאגישע ארגומענטן, אזוי ביזן טרויעריקן יאהר 1920 ווען די פאליאקן האבן איבערגענומען די מאכט און דער ביטער־ רער גורל האט א וועקגעטראגן פון אונז אונזער אלע־ מעןס בעליבטער העניען ז״ל מיין ברודער פייוויל אויד אוועק פאר מורא פאר די פאליאקן, א ציטער גייט א דורך דערמאנען זיד ווען די כוליגאנעס האבן דערשאסן אן א פארוואס אייניגע חשוב׳ע יידן פון סאקאלקע... ביי דער געדריקטער שטימונג האבן מיר פערלאזן סא־ קאלקע איך מיט דער מאמע ז״ל. מיט אייניגע יאהרן שפעטער בין איד צוריקגעקומען אין סאקאלקע געארבעט א געוויסע צייט ביי פיישע אבראמאוויטשן, און אין דעצעמבער 1931 געפערן ספעציעל זיד געזעגענען מיט מיינע טייערע אונפערגעסליכע מומע און פעטוער ז״ל מיט חברים און חברות און גוט פריינד. דעם לעצטן מאהל געכאפט א קוק אויף מיין אומפערגעסליכע סא־ קאלקע... פאר מיין אפפארן קיין ארגענטינע ווו מיין ברודער פייוויל האט אויסגעוואנדערט, און אזוי נאד איבער דריי צענדליג יאהר (פון געוויסע מאמענטן פון גייסטיגע ראנגלישן...) געקומען אין דער אלט־נייער היים פון יענע יאהרן אויסגעחלומט... און איינט א ווירקליכקייט אין ישראל לאנד.