Manela

נ. לונדנר ציין באות הפגישה, שאם כי אין הזמן כשר לויכוחים, הרי שזומנה הישיבה כדי לשמוע את חששות החברים ביחס ליודנראט. מנלה עמד, לעומתו, על פעולות ההצלה שמבצע היודנראט, לדעתו. ואילו אני הדגשתי, שאנו מתקרבים לקראת חיסול מוחלט של היהודים, וכל הקלה זמנית אינה אלא הסוואה ואסור לנו לתת יד למזימה. יום יבוא וניתן את הדין. אופן ה י י ם לא ייחס ערך לפגישה. כל מי שרצה ללכת ליודנראט ולשתף פעולה עמו — אמר — עשה זאת, ומי שסבור היה שאסור לו, אינו זקוק להסברה, ולא ישנה דעתו. סובק ובם ק י אמר, שכל אחד זכאי, לדעה משלו, אבל אלה שעמדו בראש התנועות אסור להם לעבוד ביודנראט, כי הלא הם משמשים סמל לתנועותיהם. ואילו לסקר דיבר בנעימה של ״מי שמך״. — אין אני מוכן — אמר — להתחלק בחלקי בגן עדן בזכות פעולתי ביודנראט... ויגודזקי — שתק ולא חיווה דעתו. ...

התיעצות נציגי המפלגות שביקשנו לקיים — לא יצאה אל הפועל. באפריל או במאי 1940, היתה פגישה — וללא תוצאות — עם כמה מחברי היודנראט, בהשתתפות ויגודזקי, מנלה, לוני דנר ולסקר, משה אופנהיים (הפועל המזרחי), סובקובס- קי, צוקרקנדל (פועלי ציון), דוד ליור, ישראל גרטלר והחו״מ (התאחדות) — מולצ׳אדזקי סירב להשתתף. אפיינית היתד, טענתו של האחרון: "בזמן מלחמה אין ציונות". הוא לא רצה כלל בויכוח צבורי בנושא זה. נתייאשתי מכל אפשרות של השפעה עליו (על אחדים השפענו במידת־מה), לפי שידענו אפילו החלש עוד מתקופת פעילותו לפני המלחמה בקרן הקיימת ותמיד, בכל מערכה ויכוח מצטרף היה לצד החזק נגד החלש, והנה, עתה נתמנה הוא על ידי מרין למחלקת העזרה הסוציאלית ביודנראט ומעין מומחה שלו לעניני נוער.