The ghetto

... שטח הגיטו שהוקם בפקודת קאצמאן צומצם בהרבה מאשר לפי תכנית השלטונות העירוניים לפני שנה אחת . הרי מספר היהודים התמעט במשך שנה אחת ב־70000 נפש ומעלה , שהוצאו להורג . הגיטו החדש הקיף חלק מן הפרורים קליפרוב וזאמארסטינוב (בלי זנישיעניא) . מצד דרום היה לגיטו גבול טבעי — סוללת פסי־הרכבת ; הגבול מצד מערב היה רחוב זאמארסטינובסקא מן הגשר שתחת מסילת־הברזל ועד הבית מספר 105 ; מצפון — הנהר פעלשעב וממזרח התוו את הגבול הרחובות טטמאיור וורשבסקא . אבל , אפילו לשליש מן האוכלוסיה היהודית שנותר אחרי האקציות והגירושים לא הספיק המקום בשטח הגיטו , הבנוי כולו בתי־חמר ובתי־עץ קטנים . בית גדול היה תופעה נדירה בסביבות אלה . ולמרבית הרעה , היה על הבאים למצוא מקום־מגורים בצפיפות נוראה בפחות משבועיים ימים , שחל בין הכרזת הפקודה לבין סגירת הגיטו . המנגנון של המועצה היהודית , וביחוד של משרד־השיכון , שמתפקידם היה הטיפול במשימה קשה זו — היו אז במצב של ערבוביה ומבוכה בגלל האקציה הגדולה ומעשי הפורע - נות ביום ה־1 לספטמבר 1942 .

ב־18 לנובמבר 1942 ערכו הגרמנים מפקד חדש בגיטו. הפעם קיבלו כל העובדים בבתי־החרושת או במוסדות הצבא טבלאות״פח ועליהן האות ("וועהרמאכט" = צבא), או מ (׳,ריסטונגסאינדוס־ טריע״ = תעשית־נשק) לעובדי בתי־החרושת לתח־ מושת. כ־12000 איש ואשה קבלו את הסימנים החדשים המפקד שימש לגרמנים הזדמנות ל״טיהור" נוסף, וכ־5000 איש "בלתי־ינחוצים" נשלחו להורג. שרידי הניצולים מן ה״טיהור" חולקו לשני סוגים: בעלי הציון או מ קבלו את הדירות הטובות שבגיטו, בבתי־החומה אשר שם, שנהפכו לבתי־קסרקטין, ועל כל בית ציון הפלוגה הדרה בו, המוסד בו עובדים אנשיה, וכר. חסרי הנ״ל נעשו, מאות ה שעה, מיותרים ונרדפים. למגוריהם נועדו הביקתות וסוכות־החמר, וכל חייהם כמו היו בלתי־חוקיים, בכל פעם שערכו הגרמנים חיפושים בגיטו ("פילוי") הוציאו מהם רבים — להורג. האקציה הגדולה ביותר היתה ב־5, 6׳ 7 לינואר 1943, ונרצחו בה כ־15000 איש. הפעם עשו הגרמנים שמות גם בקרב פקידי המועצה היהודית. לפני האקציה יצא הצוו לכל פקידי המועצה להתאסף בבית־הקהילה, ומשנאספו — פרצו הגרמנים לבית והוציאו ממנו את הפקידים • א ...

... מלבד המחנכים והמורים שנזכרו בין הסופרים והמלומדים יש להזכיר עוד: ד״ר יששכר רייס, ממיסדי תנועת "השומר הצעיר" בוינה ובגליציה, מנהל הגימנסיה העברית ״תרבות״ ברובנה, שמת בסוף 1942 או בראשית 1943 במחלת הטיפוס בגיטו; ד״ר ברל ס׳, מנהל בית־ספר עברי בזבריז, ואח״כ מורה עברית בבית־הספר התיכוני בלודז, שאף הוא מת במחלת הטיפוס; אברהם רוטה, מנהל בית־הספר התיכוני למסחר בלבוב ומנהל מחלקת החינוך בגיטו, מת באחת האקציות בשנת 1945; ד״ר צציליה קלפט ן, המחנכת והעסקנית הנודעת בשדה ההדרכה המקצועית לנערות. היא נתפסה באחת האקציות ונשלחה למחנה־ המות בבלז׳ץ (בסוף 1942 או בראשית 1943); דבי לא נודע על גורלו של סיבק, המורה העברי ומחבר ספרי־לימוד, על ד״ר שלמה איגל — פסיכולוג ומנהל הגימנסיה העברית בזיגמונטובסקה 17, ועל מורה־הדת פרופ׳ זיגמונד נס (טאובס); כולם נעלמו. ...