Lodz

דוב־בר לבוביץ באלבוב מפולין הקונגרסאית. מקודם כיהן ב״היכל״ בשנים 1923 — 1930. היה בעל טנור זעיר, קול דק של שת* אוקטבות. זמרתו היתה "מועט המחזיק את המרובה", הצטיין בקולו הרך והנעים, ונהירים היו לו היטב שבילי הנגינה לכל ענפיה. בתפלתו היה מלטף ומלהיב את שומעיו. היה גם משכיל וכתב מאמרים בעברית יפה על בעיות הנגינה היהודית. אך לא אהב להתעכב זמן רב במקום אחד. היחסים בינו לבין הרב המטיף ב״היכל״ היו מתוחים, עד שהתפטר ועבר לכהן כחזן בבית־הכנסת "גל־עד" במשך שנתיים, אך גם שם היו יחסי־ריב בינו לבין הגבאי, שגרמו להתפטרותו. הוא עבר ללודז, לבית־הכנסת הגדול. במשך השנתיים שכיהן לבוביץ בביהכ״ג בלודז יצר את האטמוספירה הנכונה של תפלה בלחש, ויהודי לודז נהרו בכל ימי השבת והחגים אל ביהכנ״ס הגדול לשמוע אל הפרוש המוסיקלי של תפלתו, אך גם שם התקוטט עם הגבאים, עד שהתפטר גם מכהונתו זו. ...

אין עדיין אפשרות לצייר תמונה שלמה של החיים הרוחניים בגיטו׳ באשר דוקא חיי־התרבות לסוגיהם היו בבחינת "בל יראה", מתנהלים בחשאי בחוגים מסוגרים, מפחד האיסורים והרדיפות החמורות מצד הגרמנים. אף השתתפות במנין פרטי היתה חטא גדול בעיני הגרמנים׳ והניתפס בה חייב מיתה (ראה לעיל, פרק 4). בעוד שבערים אחדות, כמו וארשה׳ וילנה, לודז׳ ובמדת־מה גם צ׳נסטוכוב, בנדין׳ סוסנוביץ, קראקא ועוד — היתה יכולת לפתוח חיים תרבותיים׳ ללמד בבתי־ספר יהודיים ולקיים בתי־כנסת ובתי־ מדרש, וגם היתה אפשרות לערוך הרצאות וקונצרטים, להקים תיאטרון׳ ליסד אגודות־ספורט לנוער, ואפילו להוציא כתבי־עת (כגון. ־ "ווילנער געטא־יריעית"׳ "ליצמאנשטעטישע געטא צייטונג"׳ "גאזעטא זשידוב־ סקא" בקראקא), הרי מיהודי לבוב נמנעה כל אפשרות לפעולה תרבותית בגלוי. מיד לבוא הגרמנים קראו העסקנים הצבוריים היהודים ישיבה של באי־כח כל הזרמים והמפלגות, למען התייעץ בענין יסוד בתי־ ספר, ומשתתפיה — כעשרים איש — דנו בכובד ראש בשאלות החינוך והתרבות (הישיבה התקיימה בק־־ץ 1941). נוסדה במועצה היהודית מחלקה לעניני ההנוך. אולם מפאת האיסור הנמרץ של השלטונות הגרמנים לא נפתח אף בית־ספר אחד; כל המאמצים להשיג היתר לפעולת־תרבות כל־שהיא — עריכת הרצאות. קורסים׳ הצגות או תיאטרון יהודי וכיו״ב — עלו בתוהו. ולא היה בשום קהילה יהודית גדולה כיחס השלילי של הגרמנים בלבוב לאותות־תרבות. המחלקה לעניני חינו ...

... 12) י. בליץ, סופר אידי, שהיד. בין פליטי טרנופול ונשאר בחיים, סיפר בפרוטורוט על המאורע המזעזע במאמר־ זכרון שנדפס בעתון ״דאס נייע לעבן״ בלודז׳ בשנת 1945.

... נעצרו במחנה היאנובי: המשורר ומבקר־הספרות ד״ר קרולד רזנר׳ המשורר אלכסנדר דן, הסטיריקן זיגמונט שור. מהם המשיך במחנה בעבודתו הספרותית רק זיגמונט שור׳ שכתב רשימות על חיי המחנה, בעוד שאת אלכסנדר דן וקרל דרזנר תקף דכאון־הנפש. ללא זכר נעלמו הסופרים הלינה גו־סקה, רפאל לן — שמו האמיתי ליכטנשטיין (עסקן הבונד ישראל ליכטנשטיין מלודז׳ היה בנו). נתפרסם כסופר רומנים סוציאליים־רדיקליים; המבקרים ד״ר משה קאנפר וחיים לב׳ שניהם מקרקא? ד״ר לודויג ראטה׳ נרצח כאמור׳ באכזריות בידי הגרמנים ב־1 לספטמבר 1942.

... מלבד המחנכים והמורים שנזכרו בין הסופרים והמלומדים יש להזכיר עוד: ד״ר יששכר רייס, ממיסדי תנועת "השומר הצעיר" בוינה ובגליציה, מנהל הגימנסיה העברית ״תרבות״ ברובנה, שמת בסוף 1942 או בראשית 1943 במחלת הטיפוס בגיטו; ד״ר ברל ס׳, מנהל בית־ספר עברי בזבריז, ואח״כ מורה עברית בבית־הספר התיכוני בלודז, שאף הוא מת במחלת הטיפוס; אברהם רוטה, מנהל בית־הספר התיכוני למסחר בלבוב ומנהל מחלקת החינוך בגיטו, מת באחת האקציות בשנת 1945; ד״ר צציליה קלפט ן, המחנכת והעסקנית הנודעת בשדה ההדרכה המקצועית לנערות. היא נתפסה באחת האקציות ונשלחה למחנה־ המות בבלז׳ץ (בסוף 1942 או בראשית 1943); דבי לא נודע על גורלו של סיבק, המורה העברי ומחבר ספרי־לימוד, על ד״ר שלמה איגל — פסיכולוג ומנהל הגימנסיה העברית בזיגמונטובסקה 17, ועל מורה־הדת פרופ׳ זיגמונד נס (טאובס); כולם נעלמו. ...

... סבלו את פעולת הועד רק בחדשים הראשונים׳ ואח״ב התפטר הועד. יציאת היהודים מלבוב נמשכה. (לפי ההסכם בין ברית־המועצות והרפובליקה הפולנית רשאים היו תושבי לבוב לבחור לעצמם נתינות סובייטית־אוקראינית או פולנית; לבוב סופחה אל אוקראינה הסובייטית). בדרך כלל בחרו היהודים בנתינות פולנית ועזבו את לבוב. הריפטריאציה לפולין נמשכה מאוקטובר 1944 עד סוף שנת 1945, וכמעט שרוקנה את לבוב מתושביה היהודים. שארית הפליטה של לבוב נדדה לערים שונות בפולין (וארשה, לודז, קראקא ועוד)׳ משם למחנות־העקורים בגרמניה׳ אוסטריה ואיטליה ולבסוף לישראל ולארצווד־אמריקה.

10) כתבי־יד של 25 גביות־עדות וזכרונות של יהודים ניצולים אשר נאספו על ידי הועדה ההיסטירית היהודית המרכזית בפולין וסניפיה בלודז, קראקא, וארשה, לובלין, פשמישל (ארכיון המכון ההיסטורי היהודי בוארשה). ...