Lviv ghetto

... פרק 3ז: יסוד הגיטו בלבוב ...

... שונים. היו גיטאות פתוחים (למשל, בצ׳נסטוכובה) והיו גיטאות סגורים בחומה, מוקפים גדר־עץ או תיל מחושמל. הגיטו בלבוב היה מוקף גדר־עץ. מלאכת התקנת הגדר נמסרה לידי המהנדס נפתלי לנדאו, חבר המועצה היהודית, והתנהלה על חשבון המועצה נ. לנדאו היה מפגר בעבודתו, שביצועה נתמשך זמן רב, ואת העיכוב תרץ בחוסר החמרים הדרושים (קרשים). אך לבסוף נסתיימה המלאכה, והיהודים יכלו להיכנס ולצאת רק דרך שער הגיטו, שמעברו הפנימי עמדו שוטרים יהודים, ומשמרות הבולשת הגרמנית והאוקראינית — מעברו החיצוני. בעד השער היו יוצאים היהודים לעבודתם מחוץ לגיטו. בזמן הראשון היה כל אחד רשאי לצאת, אבל אח״כ היו חייבים לצאת — לשם בדיקה — פלוגות פלוגות, ...

בראשית 1943 חלושינויים מרחיקי־לכת בסדרי ההגיטו. על סמך פקודתו של המיניסטר היינריך הימלר — מפקד הראשי של הבולשת והס.ס. — רצו הגרמנים במשך שנת 1943, להפוך את הגיטאות שנותרו עוד — למחנותעבודה פקודה כזאת ניתנה, למשל, למפקדה הגרמנית בווארשה באביב 1943; בליצמנשטדט־לודז — בספטמבר 1943׳ וכר. בלבוב חל השינוי במוקדם, אחרי האקציה של ינואר 1943. במקום "גיטו" נקרא מעתה האזור היהודי "מחנה היהודים" — "יודענלאגער", ובקיצור — "יו־לאג". סדרי־החיים ב״יו־לאג" היו שונים מאשר בגיטו. הגרמנים החדירו בו משמעת צבאית חמורה. חוסל חלק גדול מן הגיטו הישן׳ וכל היהודים העובדים הועברו לבתי־הקסרקטין. רחובות אחרים — ב׳ניהם רחוב ז׳רודלאנא ופרבר קליפרוב — הוצאו לגמרי מתחומי הגיטו. חוסלה כליל המועצה היהודית (ראש המועצה האחרון, פייל(116? ) היה חסר השפעה בחיי הציבוריים היהודיים ולא היה במקומה מוסד המרכז את יהודי הגיטו במסגרת ציבורית אחת. על כל פלוגתיעבודה היו מעתה ממונים מטעם הגרמנים׳ אשד כונו "זקני היהודים" ("אבעריודעך), משרה שלא היו בה׳ כמובן, כל סמכויות של שלטוןעצמי. על העובדים היהודים נאסרה היציאה מן הגיטו באופן אינדיבידואלי׳ ורק קבוצות־קבוצות עברו בשער בשעות קבועות, למקום־העבודה וחזרה ממנו. שאר היהודים׳ שלא מן העובדים — ובכללם גם משפחות העובדים, הוריהם, נשיהם וטפם — היו משיס ה לגרמנים. לפי השקפת הנאצים היו חיי ה״מובטלים ...

"היהודים השתדלו להתחמק בכל האמצעים כמפעל ההעברה(!). לא רק שניסו לברוח מן הגיטו׳ אלא הסתתרו בכל פינה, בצינורות׳ בארובות־הבתים׳ בביבים ובתעלות וכד׳. הם בנו סוללות במסדרונות מתחת לאדמה, הרחיבו מרתפים והפכו אותם למנהרות, חפרו חפירות מתחת לאדמה׳ ויצרו מחבואים מוסווים באמנות רבה בעליות הבתים׳ במחסני־עצים׳ בסוכות, בתוך רהיטים וכו׳". ...

"אמצעים יוצאים מן הכלל היו נחוצים בשעת חיסול הגיטו בלבוב, אשר נבנו בו בונקרים מיוחדים, כפי שהזכרתי לעיל. הוכרחנו, איפוא׳ להתנהג כאן באכזריות, מתחילת הפעולה, כדי לא לסבול בתוכנו הפסד גדול (באנשים). צריכים היינו לפוצץ או לשרוף בתים רבים. בהזדמנות זאת נתגלה דבר מפתיע: במקום 12.000 הרשומים באופן חוקי עלה בידינו לתפוס קרוב ל־20.000 יהודים. נאלצנו להוציא מתוך מקומות־מחבוא שונים למעלה מ־3000 חללים יהודים: הם האנשים אשר איבדו את עצמם לדעת בסם־המות".

... 14. האדר יהודה. ממנהיגי ארגון־הנוער ״אחור״ של הציונים הכלליים בגליציה. היה פעיל במחלקת־ הסעד שע״י ה״מועצה״. ארגן וניהל את בית־התמחוי לעניים בגיטו. נרצח, יחד עם בנו היחיד ואשתו, בחיסול גיטו לבוב (״יולאג״) ביוני 1943. ...

עסק במקצוע כעורך־דין. חבריו למקצוע, הפולנים והאוקראינים, ביקשו לראשונה את קרבתו והשתדלו לחסות בצלו. אך נסיונותיו הנחילוהו אכזבות קשות. בראשית שלטון הגרמנים, בסתיו 1941, קיבל על עצמו את המשימה לארגן ולנהל את מפעל הסעד לנצרכים בקהילת־לבוב, שהיו בה אז כ־130,000 נפש. באיסוף הכספים והמצרכים ובחלוקתם בין הנצרכים העסיק ד״ר לנדר מורים, סופרים, אמנים ואנשי־רוח. בראשית ינואר 1943 התחילו הנאצים בחיסול גיטו לבוב, הרגו כמה מחברי ה״מועצה" (ד״ר אברסון, ד״ר קימלמן ועוד) וצמצמו את הגיטו במחנה שנקרא "יולאג" ("יודען־לאגר"). ד״ר לנדוי ואשתו הצליחו להתחמק מן הגיטו ולברוח ל״עבר הארי", אולם נתפסו ע״י סוכני ה״גיסטאפו" והובאו אל כלא הגיטו. למחרת הוציאה פלוגת שוטרים אוקראינים את ד״ר לנדר ואשתו מכלא־הגיטו, הובילום דרך הרחובות הראשיים של העיר, אל ״גבעת החולות״ — קבר־האחים של אלפים מיהודי לבוב. ...

38. ד״ר פפר צבי. יליד טרנופול, רב ומטיף לעדת־הנאורים בקרקא. קיבל חנוך יהודי מסורתי והשכלה כללית. מסופרי העתון "נובי דז׳יעניק" בקרקא. הוא ואשתו היו עסוקים במטבח הגיטו. חלה במחלת הטיפוס והתענה קשה בימי חייו האחרונים. נרצח, יחד עם אשתו ובנו, בחיסול גיטו לבוב, ביוני 1943. ...

54. שודריך יעקב. משורר־פועל, עבד כפועל־ מומחה בבית־חרושת לכובעים ופרדות בלבוב. פרסם שירים ליריים וגם פרוזה ביידיש. שיריו פורסמו גם בהוצאות סוביטיות, בשנת 1940. בחורף 1943 עזב את הגיטו יחד עם קבוצת צעירים, שהיו מצוידים במעט נשק קל. הנהג הפולני, שצריך היה להסיעם במכוניתו ליערות שבסביבת בדודי וקיבל סכום כסף הגון בעד המשימה הזאת, הביא אותם ישר אל חצר מטה־ה״גיסטאפו" ברחוב לונצקיגו. לפי השמועה, גילו שודריך וחבריו התנגדות לנאצים ונהרגו בו במקום. ...

אין עדיין אפשרות לצייר תמונה שלמה של החיים הרוחניים בגיטו׳ באשר דוקא חיי־התרבות לסוגיהם היו בבחינת "בל יראה", מתנהלים בחשאי בחוגים מסוגרים, מפחד האיסורים והרדיפות החמורות מצד הגרמנים. אף השתתפות במנין פרטי היתה חטא גדול בעיני הגרמנים׳ והניתפס בה חייב מיתה (ראה לעיל, פרק 4). בעוד שבערים אחדות, כמו וארשה׳ וילנה, לודז׳ ובמדת־מה גם צ׳נסטוכוב, בנדין׳ סוסנוביץ, קראקא ועוד — היתה יכולת לפתוח חיים תרבותיים׳ ללמד בבתי־ספר יהודיים ולקיים בתי־כנסת ובתי־ מדרש, וגם היתה אפשרות לערוך הרצאות וקונצרטים, להקים תיאטרון׳ ליסד אגודות־ספורט לנוער, ואפילו להוציא כתבי־עת (כגון. ־ "ווילנער געטא־יריעית"׳ "ליצמאנשטעטישע געטא צייטונג"׳ "גאזעטא זשידוב־ סקא" בקראקא), הרי מיהודי לבוב נמנעה כל אפשרות לפעולה תרבותית בגלוי. מיד לבוא הגרמנים קראו העסקנים הצבוריים היהודים ישיבה של באי־כח כל הזרמים והמפלגות, למען התייעץ בענין יסוד בתי־ ספר, ומשתתפיה — כעשרים איש — דנו בכובד ראש בשאלות החינוך והתרבות (הישיבה התקיימה בק־־ץ 1941). נוסדה במועצה היהודית מחלקה לעניני ההנוך. אולם מפאת ה ...