Jewish community

... נציגי הקהלה והעיריה הוזמנו לועדה ולעיריה נמסר להציע מקום שבו יוכלו להושיב את היהודים המפונים. וליהודים נמסר, להודיע איזה מקום היו רוצים לקבל במקרה שיצטרכו לפנות את הבתים. למחרת התכנסה הועדה יחד עם נציגי הישועים, חברי מועצת־העיר ונציגי־הקהלה. מיד פנה אחד מחברי ...

... מרדכי, שהיה סוחר זהיר, ועסקיו היו בריבם עסקי־חכירה, ביחוד חכירת־מסים, היה גם עסקן בקהלתו ועמד בראשה במשא־ומתן עם העיריה בענין זכויות הסוחרים היהודים. מטעם זה היו העירונים שונאים אותו ופעם אף התנפלו עליו בככר העיר, כשחזר מידיד בשניאטין, ובשעת ההתנפלות אבדו לו 500 זהובים. בעסקי הלואות לא היה עוסק בכלל. ...

... מצב הקהלה והנהלתה היה עלוב, בשנת 1703 ניגשהוויבודה סטניסלב יאבלונובסקי להסדיר את התנאים, היות שסמכות הפרנסים ירדה ולא הצליחו לגבות את המסים למרות החרמות שהטילו על בני הקהלה. ...

... כניסת צבא אוסטריה לגליציה. ההשבעה החגיגית בלבוב. ההגבלות והמפקד. תקנון שנת 1776. המסים ויחס הפקידות. בעית היהודים בתזכירו של פראג מאוגוסט 1775. גירוש המתגרים היהודים ושתדלנות הקהלה. סכסוכי הקהלה ומועצת היהודים, יסוד מושבות חקלאיות. גיוס לצבא. משלחת יהודי גליציה אל הקיסר ליאופולד. ערעור הקהלה על החזרת היהודים לרובע היהודי. גידול האוכלוסיה היהודית 1772 — 1800. חוכרי מס־בשר ונרות. ברק יוסלביץ בלבוב ועניין הגדוד היהודי. ...

... ראשי הקהל הלא השלימו עם ההגבלות ועשו כל מאמץ להניע את השלטונות להקל את תנאי הכניסה והדיור בעיר. בראש הקהלה, שנציגיה נבחרו ע״י משלמי מס־הנרות. עמד תומכיו של חוכר מס־ הנרות. בידו רוכז מתן התעודות למשלמי־המס והוא שקבע גם את המועמדים לראשים ופרנסים. בידיו היתה גם אפשרות לתת תעודות מזוייפות ולהכריע בהוצאות הבחירות שעפ״י רוב המועמדים בהן — החוכרים עצמם. אמנם, לאחר כל בחירה קבלו השלטונות ערעורים מצד מתנגדי החוכרים, אך הערעורים נשארו ללא תוצאה. ...

... יהודים קנו גם את המגרש שלפני השריפה היה בו בית־בושת, וכאשר העבירוהו, אחר השריפה, ל״מגדל העינויים(ת״דזסיד השתדל נכבד הקהלה ר׳ יצחק בן נחמן (נחמנוב־ץ) בכל מאמציו לרכוש את המגדל ולהוציא את בית־הבושת מגבולות הגיטו והצליחו לחכור את המגדל לצמיתות נגד תשלום חד־פעמי של מאתים זהובים ודמי־חכירה של 2 גרזיבני לשנה. ...

... 7) הבית השכן, מספר 36, ביתו של לאנדים, מעשירי הקהלה, בקנה מידי הכרמליתים במחצית המאה הי״ח. ...

... מראית עין העניקו הגרמנים ל״שלטון העצמי״ של היהודים תחום פעולה נרחב מאד. עליו היה לנהל את האדמיניסטרציה לפי הוראות הגרמנים; אחרי הקמת הגיטו הפכה האדמיניסטרציה הזאת לשלטון עצמי טריטוריאלי שלם; היא ארגנה מחלקת־כספים ומחלקת־ מסים שהיו להן מקורות־הכנסה עצמיים שונים; פתחה מוסדות עזרה סוציאלית, ובכללם מרפאות, בתי־חולים, בתי־יתומים, מושבי־זקנים, בתי־תמחוי ומסעדות זולות; ניהלה עניינים כלכליים, מפעלי תעשיה ומסחר, צרכנות ועוד; ארגנה את העבודה היהודית ע״י משרד העבודה; פיקחה על התזונה, חלקה כרטיסי־מזון לאוכלוסיה היהודית, קנתה מצרכי־מזון, יסדה מאפיות־ לחם, ניהלה עשרות חנויות של מכולת — המקוים היחידי בו יכלו היהודים לקבל את מנת המזון שהוקצבה להם; חלקה והקציבה דירות ע״י מחלקת־השיכון; ניהלה את הדואר היהודי; ולבסוף ניתנה לקהילה היהודית סמכות של שיפוט ע״י המחלקה המשפטית והמשטרה היהודית. ...

גם פעולות המועצה היהודית התפתחו בכיוון שהיה עלול יותר להזיק מאשר להועיל. מטרת הגרמנים היתה ליצור מכשיר שיוציא־לפועל את מזימותיהם כנגד היהודים — בידי היהודים עצמם • והם הצליחו בתכסיסיהם להעלים מעיני היהודים, לפחות — מעיני הרוב המכריע — את תחבולתם זו. ואם לא נתגל ה הדבר אלא בתקופה מאוחרת של הכיבוש הנאצי, הרי מתחילה ברור היה שהקהילה משמשת לגרמנים מכשיר לסחיטת כספים, חפצים וכוחות־עבודה מן היהודים. אחת המחלקות החשובות במועצה היתה מחלקת־ האספקה. אך טעות היא לחשוב שתפקידה היה לספק ליהודים את צרכיהם. עבודתה ותפקידה של מחלקה זו היו — להמציא לגרמנים כל שאיותה נפשם, ורשימת הדרישות והמשאלות גדלה ועצמה מיום ליום. יום אחד דרשו מאה שטיחים פרסיים, למחרת — תריסר מערכות כלי־חרסינה, כלי־כסף, כלי־מטבח ורהיטי־פאר, כלי־גביש, תכשיטים ויהלומים, בגדים

משרד־האספקה העסיק פקידים רבים שכל תפקידם היה לחזור על בתי היהודים לשם החרמת דברי־דופץ הנדרשים ע״י הגרמנים. מלבד ה״הזמנות" הסדירות הללו, היה גם צורך להכין מתנות מיוחדות לבאי־כוח הגרמנים, לרכך את לבם למען "יוותרו" על חלק מן ההזמנות המוגזמות". פקידים אחרים נתמכו במו״נזע עם הגרמנים ובשיחודם בצורה "עדינה", ובדרך זו יכלו לעתים להשתדל לטובת הכלל או למען יחידים. יש שנוצרו מתוך־כך קשרים תדירים יותר, עד שהתפתחה שכבה של סרסורים ומתווכים היודעים "לסדר" ענינים, והמרויחים כסף רב בהשתדלות זו. ורווחה השחיתות למור ת רוח בציבור היהודי. ...

... שטח הגיטו שהוקם בפקודת קאצמאן צומצם בהרבה מאשר לפי תכנית השלטונות העירוניים לפני שנה אחת . הרי מספר היהודים התמעט במשך שנה אחת ב־70000 נפש ומעלה , שהוצאו להורג . הגיטו החדש הקיף חלק מן הפרורים קליפרוב וזאמארסטינוב (בלי זנישיעניא) . מצד דרום היה לגיטו גבול טבעי — סוללת פסי־הרכבת ; הגבול מצד מערב היה רחוב זאמארסטינובסקא מן הגשר שתחת מסילת־הברזל ועד הבית מספר 105 ; מצפון — הנהר פעלשעב וממזרח התוו את הגבול הרחובות טטמאיור וורשבסקא . אבל , אפילו לשליש מן האוכלוסיה היהודית שנותר אחרי האקציות והגירושים לא הספיק המקום בשטח הגיטו , הבנוי כולו בתי־חמר ובתי־עץ קטנים . בית גדול היה תופעה נדירה בסביבות אלה . ולמרבית הרעה , היה על הבאים למצוא מקום־מגורים בצפיפות נוראה בפחות משבועיים ימים , שחל בין הכרזת הפקודה לבין סגירת הגיטו . המנגנון של המועצה היהודית , וביחוד של משרד־השיכון , שמתפקידם היה הטיפול במשימה קשה זו — היו אז במצב של ערבוביה ומבוכה בגלל האקציה הגדולה ומעשי הפורע - נות ביום ה־1 לספטמבר 1942 .

... בהשתדלות היהודים התערבו בענין גם היויבודה והסטרוסטה, אולם לשוא. בסוף שנת 1636 שלחה העיריה אזהרה לקהלה שהיהודים לא יעיזו לסחור ולמכור ושיפעלו עד החלטת־המלך בכיה תקנות המלכים הקודמים. השתדלן משה בן אברהם עשה עוד את הנסיון טרם שהגיש תביעה — לבקש את המועצה לחתום על חוזה חדש. המועצה השיבה שהיא מוכנה לכך, אלא שחבר־הארבעים אינו מרשה זאת ומפריע בעדה. ...