Soviet Union

״החלוץ״ ". €11011412 ^^! " "הנוער הציוני" ". 1 ח 01210 ^ ■ו 00 ה 10 ו " חלק דיניכר מבין בני שכבת העמלים והעניים שבסקאלה היהודית היה שייך לאגודה אנטי־ציונית בשם״בראטרסטבו" (אחווה). המשטרה הפולנית חשדה בארגון זה כי נתון הוא להלכי רוח קומוניסטיים ואמנם היו מקרים של מעצרים, משפטים ובריחת החשודים לבריה״מ. מתוך חברי קבוצה זו צמחו פעילי השלטון המקומי תחת השלטון הסובייטי. ...

... לחמם של הסוחרים, חנויותיהם התרוקנו ונסגרו. המפרנסים, רובם ככולם, הפכו עובדי הממשל בכל ענפי המשק, כולל עבודות פיסיות קשות בחקלאות, במחצבות, בסלילת כבישים ומסילת הרכבת וכד׳. בני המשפחות שהתרוששו עזבו את סקאלה וחיפשו מקורות פרנסה וחיים בטוחים יותר בערים אחרות ובעיקר בלבוב. לאלה הצטרפו פעילי תנועות הנוער הציוניות שחששו, ובצדק, מפני רדיפות מצד הקומוניסטים. ב־25 בדצמבר 1939 נפלה על 17 משפחות יהודיות גזירת ה״נאציונאליזאציה" (הלאמה). ללא כל התראה מוקדמת וללא נתינת רשות לקחת עמם משהו מרכושם ואפילו מבגדיהם, גורשו כמה עשרות נפשות מבתיהם, וכל רכושם הוחרם. רובם לא היו אפילו עשירים. אף פולני, אף אוקראיני לא נפגע־ אם כי היו ביניהם משפחות יותר מבוססות ואמידות מה־״מולאמים" היהודים. כמה וכמה יהודים גם נעצרו, כמקובל בבריה״מ, בחשכת הלילה ועקבותיהם נעלמו, ללא דין וללא משפט. באפריל 1940 נאסרו בני משפחותיהם של האסירים וכמה משפחות מבין "המולאמים" נשלחו לסיביר. מקרה טראגי ומוזר כאחד חרות בזכרונם של שרידי העיירה: יהודי בשם מוטיל פיש נאסר בשלהי שנת 1939 על ידי המשטרה הסובייטית ונעלם לתקופה ארוכה. אשתו ותינוקו נאסרו ונשלחו לסיביר. כעבור חודשים מספר שוחרר האיש לאחר שאפילו לבולשביקים התברר כי חף הוא מכל פשע. פיש החל לטפל בהחזרת אשתו וילדו. מאמציו נמשכו עד יוני 1941 ־ ולשוא. פרצה המלחמה, הוא נספה בשואה ואילו אשתו ובנו חזרו מסיביר ועלו ארצה.

עגום הוא הסיכום של 21 חודשי השלטון הסובייטי בסקאלה: היהודים התרוששו, רכושם נתדלדל ופרנסתם בדוחק ובעבודה קשה: כל מוסדות התרבות היהודית השורשית והישגיה נמחקו; הפעילות הציונית, נושאיה ומטפחיה נרדפו על צווארם, שנתם של אנשים רבים נדדה בלילות ופחד קינן תדירות בלבם. ברם, חייהם לא היו בסכנה. מצב זה וחיים אלה הועלו על המוקד כאשר הסתערו הנאצים על בריה״מ ב־22 ביוני 1941 . ...

... . הצבא הסובייטי הסתער, תוך קרבות כבדים, דרומה לכוון טארנופול והנהר דנייסטר שבגבול הרומני־הפולאני לשעבר. ב־24 במארס 1944 טרטרו שרשראות הטנקים הסובייטים ברחובותיה הריקים של סקאלה, מרוקנים מיהודים שנרצחו ומאוקראינים חיים, אמנם, אבל מבוהלים וחרדים לצפו להם בשל פשעיהם. בשעות הספורות שלאחר השחרור החלו להגיח ראשוני הניצולים מתוך הבונקרים, מהמחבואים אצל הגויים גומלי־חסדים ומהיער. שרידים עלובים, דומים יותר לשלדים מאשר לאנשים חיים, מגודלי שער־פרא, צולעים ונשענים על מקלותיהם, מכוסים בלויי־ סחבות, וסמרטוטים על כפות רגליהם. זה מה שנשאר מעיירתנו אחרי שש מאות שנות קיום וארבע שנות שואה: בערך 140 פליטי חרב מתוך אלף חמש מאות וחמישים תושבי הרובע היהודי על סף השואה; ולמספר עלוב זה הגענו רק לאחר שחזרו מהמזרח, מפזורת ברה״מ ומהמלחמה, אלה שעזבו או נאלצו לעזוב את העיירה בתקופת השלטון הסובייטי.