Dąbrowa

... הספר נקלע גם לאמריקה, מקום שם ניסה בעלו להדפיסו, אך המו״לים נמנעו מכך, בידעם שכל הזכויות שמורות ליורשי המחבר ולשארי-בשרו הנמצאים בישראל ובצרפת. לאחר מאמץ לא מועט הצלחנו לרכוש את הספר, אולם מה רבה היתה תדהמתנו משנוכחנו לדעת, שנמסר לנו רק חלק אחד מן ה״אלמאנאך״ — וגם הוא אינו מושלם — החלק המספר על קורות בנדין ואילו יתר החלקים על סוסנוביץ, דומברובה והקהילות הסמוכות, חסרים ואינם.

... "צ. ס. יוגנט" מסייע לנו הרבה בפעולה. לימינם עומדים החברים קוזלובסקי, מוטל טננבויים וכותב הרשימה. בהשתדלותנו נוסדו "צ. ם. יוגנט" בדומברובה ובסוסנוביץ. בהשתתפותו של הח׳ בוימן נוסד הגרעין הראש ץ של מפלגתנו בקטוביץ. גם ביתר ערי זגלמביד. ושלזיה יקומו בקרוב סניפי צ. ם. ונוער שלנו. ...

... בתום החגיגות נגשנו לפעולה המעשית. הוכנה מראש רשימת תורמים, שהתחייבו במכסות, כל אחד לפי יכולתו ומעמדו. המתרי-- מים נתקבלו בהבנה ובאהדה. לא היו משתמטים. אדרבא, ידועים מקרים, שפנו יהודים מדלת־העם, שלא נכללו ברשימה, תרומותיהם הצנועות בידיהם. אחרים העלו מרצונם הטוב המכסה המוטלת עליהם. הנדבן שמעון פירסטנברג, חבר הסוכנות היהודית בפולין, הכריז שיתרום את החלק העשירי בבחינת "מעשר" מהסכום הכללי שייאסף, ובכך נתן דחיפה ועידוד לעוסקים בדבר. המגבית עלתה על המשוער ושימשה דוגמה ומופת לקהילות הסמוכות — סוסנוביץ ודומברובה. יד להצלחת המפעל נתנו גם שני עסקנים חשובים של קרן היסוד בפולין, שמשון דוד ירושלמי (ירו־ זלימסקי) ויעקב גורלי (גוז׳לקו), עוסקים בצרכי ציבור בישראל. בעיר נאסף אז סכום של חמישה עשר אלף דולר, הישג נכבד ביותר לפי התנאים והמושגים של הזמן ההוא. ...

... בענדין, סאסנאוויץ, דאמבראווע, זאמבקאוויץ, פטשעמיעשיץ, מאנדזשעוו, טשןןלאדזש, לאגישע, גאלאנאג, גרויצע, ניווקאץ דאנדוווקע. ...

... מצב הפועלים היהודים בבנדין רע ביותר בכל המובנים. בערים אלה — בנדין, סוסנוביץ ודומברובה אין אף איגוד מקצועי אחד (כן, רק על הנייר...) שיהיה בכוחו להגן על זכויות הפועלים, אין לפועלים היהודים אף נציג אחד בקהילות ולא בעיריות. הנציג היחידי הוא חברנו יעקב ארליך, שנבחר בבחירות לעיריה ב־250.קול. כל יתר מפלגות הפועלים היהודיות נחלו כשלון. ...

... השלטון הגרמני ליודנראט 300 דונם לעיבוד חקלאי. את השטח הזה הוא חילק למגרשים, מהם העמיד לרשות יהודים למטרת גידול ירקות, מהם הניח ברשותו. ברם, היהודים, שבנפשם הביאו לחמם לאחר יום עמל בשוט הגרמני, לא הפיקו תועלת ממגרשים אלה שהיו, אגב, במרחק ניכר מהעיר, דבר שהצריך גם רישיון מיוחד כדי להגיע אליהם. אפם, ליקויים אלה דווקא היו בחזקת יתרונות לנוער שהתחיל בעיבוד השדות. וכך קמה החווה, שהיתה מקום הכשרה חקלאית של הנוער הציוני. הישג נכבד זה נתאפשר תודות לעובדה, שמנהל החווה שימש אז אריה ליאור, חבר ה״התאחדות" וחניך "גורדוניה", שקיים קשרים מהודקים עם הנוער והוא עצמו סייע בארגון אסיפותיהם וניהל עמם שיחות על נושאים ציוניים. החווה שימשה, איפוא, מקום מיפגש לנוער •העירני והפעיל, הנוער משלוש הערים — בנדין, סוסנוביץ ודומברובה, על כל חוגיו. מה״פרייהייט״ — ועד "הפועל־המזרחי", שהיו מקיימים כאן אסיפותיהם. אדם, כי נזדמן לחווה בשבת נעקר מאווירת המלחמה ושב הע ל מצוקותיו. רחש־חיים של אלפי בני נוער, שירי ארץ־ישראל, סערת ריקודי הורה, פילחו את האוויר. מה קשה היתה, הפרידה מחברי החווה והשיבה העירה, למציאות הטראגית. אולם לא יצאו חדשים מרובים והיודנראט אסר על היהודים לצאת אל שדות החווה, פרט לאלה, שעיבדו אותם. שוטרים אחדים מאנשי שרוודהסדר היהודי הופקדו להשגיח על כך.