Rabbi Lipa

... ולפלא יחשב׳ שהחסידות שידעה לרומם מאד את רבי אלימלך מליזנםק׳ עברה כמעט בשתיקה על ביתו ועל שלשת בנױ, שאף הם הױ צדיקים וחסידים ומעורים בעולם הספרות החסידית. ועד שאנו מגיעים לתיאור אישױתו של רבי ליפא׳ ...

... ות את הכיפה העגולה של הבנין׳ שדמתה לפנים בתי־כנסת גודעים אחרים׳ כמו בית־הכנסת של הרמ״א בקרקוב׳ בית־ הכנםת ע״ש ר׳ יצחק בן יעקב׳ בית־הכנםת הגבוה• גם הכניסה אלױ היתה שונה מאשר בבתי־כנםױת אחרים. ה״חזית״ של הבנין ײצג היכל מלא ױפי וקדושה. כותל המזרח הקסים בפארו׳ וםביב ארון־הקודש נראו ארױת כאילו עמדו על המשמר. ובן הצטין ביהכנ״ם בעמוד המױחד שבו שלא היה דוגמתו בכל פולין. העמוד היה בנוי אבן ומחוטבים בו שמונה פינות׳ שמהן התרוממו שמונה עמודים׳ ובלי משים עברו ברוח המסתכל בניני־פאר עתיקים של ױן הקדומה עם עמודי־ פאר שקשטו את המקדשים. בארון־הקודש נמצאו ספרי־ תורה מתקופות שונות׳ שלפי מראיהם אפשר היה להעריכם למאות שנים. הספרים העתיקים בױתר הױ מוציאים רק אחת לשנה׳ בשמחות־תורה׳ להקפות. בבית־כגםת עתיק זה שהושלם בזכותו של רבי ליפא שפכו יהודי העיר את מר ...

... ג צדיק לעתיד במחיצתו של רבי ליפא מחמילניק ...

רבי ישכר־בר נולד בשנת תקב״ה לאבױ רבי יצחק בן רבי ישכר־בר, שהיה איש פשוט ״איש ת ם וישר ירא ה׳ ״. הוא נשא לאשה את בילה בת ר׳ משה מחנטשין, עײרה לא גדולה ליד עיר המחוז קילץ. אחרי נשואױ עבר לגור בחנטשין, שם התפרנם כ״מלמד״ לילדי ישראל, בסרבו ליטול על עצמו עולה של רבגות. ומחנטשין עבר לגור בחמילניק הסמוכה לחנטשין, עירו של רבי ליפא, ובה היה יושק על התורה ועל העבודה, והיא, הרבנית בילה, עםקה במםחר ומלחמה הדל פרםה לבעלה ולילדיד״ עתים הצליח גם רבי ישכר־בר להשיג ״מלמדות״ שטרחתה מרובה ושכרה מועט. ...

אלא שכאן התערב לפתע רבי ליפא׳ שנאלץ לצאת החוצה טרם החל רי״ב בבדחנות׳ וכשחזר לא יכול היה לשאת את הכבוד שחולקים לרי״ב ורצה להשפילו. שתיקתו עד כה באה גם מתוך שלא ידע מי הוא הבדחן. קריאתו של החחה לבדחן בשמו גילתה לו את הסוה ״מי הוא המפטם פטומי מילי׳ ללא טעם וללא הרף? ירד מהבמהי״ קרא רבי ליפא בקול. אך יצאו הדברים מפױ ודממה חמורה השתלטה בצבור הגדול. ...

... בימי מגוריו בחמילניק׳ הציע רי״ב לרבי ליפא לשמשו׳ כדרכו במסעױ לכל צדיק דורו להכירם ולשמשם וללמוד מהם איזה דרך בעבודת השם, שמשותו אצל רבי ליפא התנהגה כדלקמן: מדי ױם בױמו׳ לפני תפילת רבי ליפא׳ היה רי״ב הולך לחדרו ומעשן מקטרתו והולך לדרכו. רבי ליפא היה קפדן גדול׳ ודרכו היה להקפיד נמרצות על כל מי שלא עשה רצונו כראוי. ופעמים רבות עשתה הקפדתו רושם נמרץ. ױדעיו ומכריו הױ זהירים שלא יכװ בגדלתו. בכל יום היה רי״ב מתהלך בבית רבי ליפא וממלא תפקידו בשמשות בקודש. פעם אחת אירע שרי״ב איחר לבוא לבית הרבי ולשמשו׳ וכשהלה דרך על םף ביתו הקפיד עלױ קשות. רי״ב ענהו בתמימות שגם הוא צריך לעשן מקטרתו לפני תפילתו. ומשום כך איחר לבוא25. כעסו של הרבי גבר עוד ױתר על תשובתו זו׳ והוא שילחו מעל פנױ. אף טרוניא נשארה בלבו של רבי ליפא על רי״ב׳ שבאה לידי בטוי בכמה הזדמנוױת.

ושוב אירע פעם בתקופת שמשותו אצל הרבי׳ שחתנו של רבי ליפא שאכל על שולחנו׳ עשה מעשה קונדס שבועות אהדים אחרי נשואױ׳ והוציא מטפחת־אף מכיםו של איש אחד שקצחה נראתה מחוץ לכיסו. כשנודע הדבר לחותנו הקפיד מאד עלױ׳ באמרו׳ שרק קל שבקלים יכול לעשות כזאת׳ גרשו מביתו ודרש מבתו לקבל ממנו גט פטורין. רי״ב לא התאפק׳ נכנס לרבי ליפא וניםה להרגיעו ולהשלים בינם. אך הצדיק הקפדן הקפיד גם עלױ; בהשיבו לו : גם כמוך כמוהו, רי״ב פרש הימנו ופנה לביתו. הקפדה זו נתעוררה שוב בזכרונו של רבי ליפא ב״חתונה הגדולה״ שהתקײמה בלובלין׳ ומאז נחפרדה בינם החבילה6׳־,

... שעה שהשמיע רנ״צ את דברױ, חש רי״ב כי כוחותױ חוזרים אלױ, כי הוא מקבל שוב את מדרגותױ והשראת הקודש. ביתר שאת התחיל רי״ב לאמר דברי בדחמת מעל השולחן שהותקן במױחד לשם כך, ליד שולחן הצדיקים. בראשית דברױ אמר: אמנם ראוי אדם שישברו את לבו, כדי שלא יבוא לידי גאוה. אולם ״כתית למאור״ כתוב, שישברו ויכתתו לבו של אדם במדה כזו שלא יבוא לידי גאוד״ — ששברון הרוח יביא לידי מאור. אולם לא צױתה תורה חלילה ״כתית למנחות״ — שישברו לבו של אדם ויביאוהו לידי עצבות הגרועה מכל״ רבי ליפא שהבין את הרמז נעלב ויצא מן האולם. רי״ב לא נתפעל והמשיך בבדחנותו, לשמח את הנוכהים. אך לאחר מעשה זה נתפײם אתו רבי ליפא ונעשה אחר כך לאוהב נאמן.

... בעודו ױשב בחמילניק ניכרו ברי״ב שלש סגולות: בעל תפילה לוהט וגועש׳ בדחן נועז לגבי הצורה והאמצעים׳ זמר מיטיב נגן בחן ובנועם׳ שהתאחדו בהרמוניה באישױתו. אך יחד עם זה פעל להחלפת שיטת רבי אלימלך מליזנסק בחסידות פולין בשיטת רבי יעקב־יצחק החוזה מלובלין. האם בגלל קפדנותו של רבי ליפא בנו של הליזנסקאי עלױ בתקופת ענױ עשה זאתז הרי בתקופת צדיקותו השלים רי״ב אתו׳ והרוח הרעה שעברה ביגיהם כאילו חלפה מהעולם. ואולי משום ״רוח הוא באנוש״...