Jewish council

השלטונות המרכזיים בוינה טיפלו בקפדנות בדו״ח ובתלונות על המועצה שנמסרו לה מגליציה, ובמרוצת הזמן גרמו הדברים להחלטת הממשלה לחסל את המועצה היהודית, ולפני שהתקנות לא הצליחו לפתור את הבעיה היהודית ולעשותם אזרחים מועילים. ...

למושב המועצה היהודית הוקצה בית ישן בקרבת שוק־הגרוטאות, לא הרחק מבית־הכנסת הישן (פאר דער שול׳ ברחוב סטרו־טאנדאטנא (2311016013*31-0*5) אך הבית היה צר מהכיל את כל מחלקות הקהילה. במאוחר הוחזר למועצה בית־הקהילה הישן אשר ברחוב ברנשטיין 12, ולשם הועברו המחלקות לסטטיסטיקה ולעניני־הדת. בדיוטה התחתונה נמצא משרד "העזרה העצמית היהודית" (יידישע סאציאלע זעלבסט־הילפע) אשר לא היה תלוי במישרין במנגנון הקהילה. זה היה המוסד העצמאי היחיד מחוץ לגדר הקהילה היהודית, סניף של "העזרה הסוציאלית" היהודית שנתקיימה ב״גנרל גוברנמנט" (הכינוי שנתנו הגרמנים לפולין הכבושה). מיכז "העזרה הסוציאלית" היה בקראקא, ובראש המוסד עמד ד״ר מיכאל ווייכרט סופר ותיאטרולוג יהודי. מנהל הסניף למחוז־גליציה שבלבוב היה הפרקליט המפורסם ד״ר ליב לנדוי, ושל הסניף הלבובי — ד״ר מקס שאף. גם למועצה היהודית היתה מחלקה לעזרה סוציאלית, אשר הקבילה במדה מסוימת לעבודת "העזרה הסוציאלית העצמית". מחלקה זו שכנה בבית־הכנסת שברחוב יגלנה, שנותר לפליטה מידי הגרמנים. בבית־הכנסת ברחוב רפפורט 2 נמצאה ...

גם פעולות המועצה היהודית התפתחו בכיוון שהיה עלול יותר להזיק מאשר להועיל. מטרת הגרמנים היתה ליצור מכשיר שיוציא־לפועל את מזימותיהם כנגד היהודים — בידי היהודים עצמם • והם הצליחו בתכסיסיהם להעלים מעיני היהודים, לפחות — מעיני הרוב המכריע — את תחבולתם זו. ואם לא נתגל ה הדבר אלא בתקופה מאוחרת של הכיבוש הנאצי, הרי מתחילה ברור היה שהקהילה משמשת לגרמנים מכשיר לסחיטת כספים, חפצים וכוחות־עבודה מן היהודים. אחת המחלקות החשובות במועצה היתה מחלקת־ האספקה. אך טעות היא לחשוב שתפקידה היה לספק ליהודים את צרכיהם. עבודתה ותפקידה של מחלקה זו היו — להמציא לגרמנים כל שאיותה נפשם, ורשימת הדרישות והמשאלות גדלה ועצמה מיום ליום. יום אחד דרשו מאה שטיחים פרסיים, למחרת — תריסר מערכות כלי־חרסינה, כלי־כסף, כלי־מטבח ורהיטי־פאר, כלי־גביש, תכשיטים ויהלומים, בגדים

תמיד 200 עד 400 פועלים יהודים. בראש המשטרה האוקראינית שהשגיחה על עבודתם עמדו האוקראיני צ׳ובאק וסגנו יאבורסקי. הפועלים היהודים הוכרחו לעמוד בלב הביצה כשהמים מגיעים עד ברכיהם ומעלה, לעקור את הסוף וצמחי־המים ולהעבירם למקומות יבשים. בחדשי החורף, משגברה הצינה, גרמה העבודה, שנמשכה 12 שעות ליום, מחלות קשות ותמותה גדולה. בכל חודש נפלו כ־70 — 80 אחוז מהפועלים, כתוצאה של מחלות, קור. חוסר מזון ותנאי־ שיכון בלתי־אנושיים. רבים מתו מפצעיהם ומן המכות שהכו האוקראינים את ה״מתעצלים". וחלקם נורו בידי המשגיחים. משרד־העבודה שע״י המועצה היהודית נאלץ לספק "מילואים" במקום המתים והחולים. בממוצע נשלחו בכל שבועיים 100 איש, למלא את מקום הנעדרים. שוטרי המחנה מגעו כל מגע בין האסורים למשפחותיהם וכל קשר עם הציבור היהודי. המחנה היה סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא, מלבד הפועלים המתווספים ׳ ו... המתים. הסודיות המוחלטת סביב מחנה סוקולניקי נשמרה כל משך קיומו. לא נודע בדיוק כמה קרבנות יהודיים בלע מחנה זה, ולא התברר מתי חוסל. יש אומרים כי המחנה חוסל בדצמבר 1941 ואחרים טוענים כי נתקיים עוד במשך שנת 1942. ...

... הגרמני ם ג ם בש ם ״קמ ח היהודים ״ — יודענמעהל") , א ו אות ה כמו ת ש ל גריסים ? חצ י ליטר ה חומץ , לפעמי ם — 200 גר ם ריב ת סל ק אדום , קופסת־גפרורים , כמו ת קטנ ה ש ל חרדל , ולעתי ם רחוקו ת מע ט מצרכי ם אחרים , חסר י ער ך תזונתי . בחור ף 1941 קבל ו היהודי ם 25 ק״ ג תפוחי־אדמ ה לנפש . עצי ם ופחמי ם להסק ה ל א ניתנ ו ליהודי ם כ ל עיקר . חייבי ם ה ם הי ו לקנו ת א ת המנו ת הלל ו בחנויות־המכול ת המיועדו ת ר ק ליהודים , שהוקמ ו ע״ י המועצ ה היהודית . א ת הירקו ת מות ר הי ה לקנו ת בשוקי־העי ר לל א הגבלות , א ך ליהודי ם מית ר הי ה לבו א א ל השו ק ר ק למש ך 2 שעו ת אחרי־הצהר־ם , כאש ר אזל ו כב ר רו ב הסחורו ת מ ן השוק .

ברם, כספם של היהודים אזל והיה עליהם להסתפק במנת־המזון הרשמית • הרעב, חוסר־הדיור, הקור, הבגדים הקלים והבלויים, הטלטולים והיסורים הפיזיים והמוסריים — כל אלה יחד התישו את כוח־סבלם של היהודים. מחלות אנושות פשו ביחוד בין הילדים, וביותר בין היתומים האומללים שהוריהם אבדו ב״אקציות", דירותיהם ומטלטליהם נגזלו מהם והם הסתובבו בחוצות־העיר בעירום ובחוסר־כל והשתדלו להתפרנס בקבצנות, ב״מסחר" ואף בגניבות • רבו המקרים של אנשים שנפלו מתים בחוצות־העיר. אחד מחברי המועצה היהודית חישב ומצא, על יסוד סטטיסטיקה של מקרי־מות מסיבות רעב, מחלות והתאבדויות — בהביאו בחשבון את הילודה הזעומה — שבמשך חמש שנים לא ייוותר יהודי אחד בלבוב, גם בלי ה״אקציות״ 9). אך גם חשבון פסימי זה היה מוטעה, כי הריבוי הטבעי פסק לחלוטין במשך השנים 1942 — 1943; לפי הערכה שעשו רופאים יהודים ...

רשימות מוכנות מראש, דביאום למקומות־הקלישה. להאדרת הרושם כי כל הגירוש ינוהל במידת היושר והצדק, קבעו ועדת־מבחן במקום־הקליטה המרכזי (בבית־הספר ע״ש סוביסקי, ברחוב זאמארסטינובסקא), בהשתתפות באי־כוח הבולשת (ראש ה״שופו״ — ד״ר אולרייך), משרד העבודה (ראש המשרד — ובר), באי־כוח המחלקה הכלכלית בשלטון העיר, באי־כוח ה־0.ס• והגיסטאפו, ולבסוף גם ממוני המועצה היהודית (לסירוגין השתתפו בועדה: ד״ר יפה, הדר, זיידנפרוי, נתן בוקסבאום, שמואל פצנובסק־ ואחדים). מצבם של הממונים היהודים בועדה לא היה קל• דעה מכרעת היתה, כמובן, רק לבאי־כוח המשרדים הגרמנים, והם התייחסו בזלזול לממונים היהודים• שהשתדלו להציל בשעת המבחן לפחות נפשות בודדות• ...

אחרי שיצא הצו על יצירת הגיטו, הועברו משרדי הקהילה היהודית מרחוב סטרו־טאנדטנא (שנשאר, לפי הפקודה החדשה, מחוץ לגבולות הגיטו) אל הבית בפינת הרחובות יעקב הרמן 15 ו״לוקיטעק״ 2. מלבד המשרד המרכזי של המועצה היהודית הועבר לשם גם משרד־השיכון. מחנות של יהודים מוכי־פחד ומגור היו צובאים על משרד־השיכון ומתחננים לתת להם פינה כלשהי בגיטו החדש • לפתע הגיחו ממכוניות־ תיהם עשרות קלגסי הס-ס. והגיסטאפו, התפרצו לבין ההמונים ופרעו בם פרעות. לפי שמועות שנפוצו בעיר, היתה זאת "פעולת תגמול" על מקרה שאירע בעיר ביום הקודם: יהודי אחד ניסה להגן על עצמו בפני איזה פקיד גרמני, ותוך כדי־כך פצעו או הרגו. ראש המועצה היהודית לא היה אותה שעה בבנין הקהילה, כי נחבש ימים אחדים קודם־לכן בבית־הסוהר שברחוב לונצקי. אמרו בעיר, שד״ר לנדסברג נאסר בגלל המשא־ומתן החשאי שניהל עם איגודי המחתרת הפולנית, וכי נאשם בתמיכה כספית בהסתדרויות אלה. הקצין הגרמני שניהל את האקציה (עדי־ראיה שונים מוסרים כאן שמות שונים: יש אומרים שהוא אנגלס, אחרים נוקבים בשם וופקה או גוסטב וילהויז) שלח מכונית מיוחדת להביא את ד״ר לנדסברג למקום השחיטה שבבית המועצה היהודית. בין כה וכה כבר הספיקו הגרמנים לחטוף ולירות עשרות אנשים ונשים מן ההמון הבורח בבהלה. ההרוגים נערמו לתל ג ...

בראשית 1943 חלושינויים מרחיקי־לכת בסדרי ההגיטו. על סמך פקודתו של המיניסטר היינריך הימלר — מפקד הראשי של הבולשת והס.ס. — רצו הגרמנים במשך שנת 1943, להפוך את הגיטאות שנותרו עוד — למחנותעבודה פקודה כזאת ניתנה, למשל, למפקדה הגרמנית בווארשה באביב 1943; בליצמנשטדט־לודז — בספטמבר 1943׳ וכר. בלבוב חל השינוי במוקדם, אחרי האקציה של ינואר 1943. במקום "גיטו" נקרא מעתה האזור היהודי "מחנה היהודים" — "יודענלאגער", ובקיצור — "יו־לאג". סדרי־החיים ב״יו־לאג" היו שונים מאשר בגיטו. הגרמנים החדירו בו משמעת צבאית חמורה. חוסל חלק גדול מן הגיטו הישן׳ וכל היהודים העובדים הועברו לבתי־הקסרקטין. רחובות אחרים — ב׳ניהם רחוב ז׳רודלאנא ופרבר קליפרוב — הוצאו לגמרי מתחומי הגיטו. חוסלה כליל המועצה היהודית (ראש המועצה האחרון, פייל(116? ) היה חסר השפעה בחיי הציבוריים היהודיים ולא היה במקומה מוסד המרכז את יהודי הגיטו במסגרת ציבורית אחת. על כל פלוגתיעבודה היו מעתה ממונים מטעם הגרמנים׳ אשד כונו "זקני היהודים" ("אבעריודעך), משרה שלא היו בה׳ כמובן, כל סמכויות של שלטוןעצמי. על העובדים היהודים נאסרה היציאה מן הגיטו באופן אינדיבידואלי׳ ורק קבוצות־קבוצות עברו בשער בשעות קבועות, למקום־העבודה וחזרה ממנו. שאר היהודים׳ שלא מן העובדים — ובכללם גם משפחות העובדים, הוריהם, נשיהם וטפם — היו משיס ה לגרמנים. לפי השקפת הנאצים היו חיי ה״מובטלים" הלי — מיותרים ומופקר-ם. ליהודי שאינו עובד בשביל התעשיה הגרמנית — לא היתה זכות־קיום, ובכל פעם נערכו פעולות־בקורת שתכליתן לתפוס את היהודים ה״בלתי־חוקיים" שעוד כמה אלפים נשארו מהם׳ עד שעלה בידי הגרמנים להפחית את מספר תושבי ה״יו־לאג" עד 12.000 העובדים ה״חוקיים" ואילו אלפים "בלתי־חוקיים" נותרו בחיים עד לחיסול הגיטו, אחרי כל האקציות.

המועצה היהודית, וכמובן — גם המסיבות הללו לא נשאו אופי פומבי. הן נערכו ביזמת ד״ר הנריק גרף׳ עורך־דין שעבד באחד ממשרדי המועצה. כדי לא ...

דוד קניגסברג נשלח אל המחנה היאנובי ושם מת. לשם נשלח גם הסופר האידי ירחמיאל (מילטשע) גרין, מחבר "טורים מקולומיאה" (די וועבער פון קאלאמיי), שקודם־לכן עבד עבודה קשה כסבל באחת המחלקות של המועצה היהודית (מחלקת התזונה או מחלקת הטרנספורט). גרין המשיך בעבודתו הספרותית גם במחנה — כתב רומן על חיי המחנה אשר קטעים ממנו קרא לפני חבריו בשעת־הכושר. החיבור אבד באבדן מחברו. במחנה הייאנובי נכרתה גם אשתו, המשוררת הלנה גרין, מחברת שיר־ האסירים הנוגה, הפותח במלים: "אנו יושבים במורדות הר־החולות ושותים "לחיים עם המות׳" אשר נתפרסם ונעשה עד מהרה למין המנון של אסירי המחנה. יאנק ל שודריך כתב שירים על דבר הבעש״ט והגזלן האוקראיני דובוש (לפי האגדה העממית קוימו יחסי־ידידות בין הבעש״ט לדובוש), וכנראה גם שירים אחרים. במכתב אחד שניצל מתאר שודריך את מצב רוחי ואת עבודתו הספרותית בשנת 1942: "אני משאיר את השירים האלה כשהם בלתי־מהוקצעים, במצב גלמי, ללא שיפור וליטוש כל שהם. רואה אני כי השמדת עמי עובדה היא. והנה יוותרו לפחות שירים אחדים אלה לעדות כי חייתי ויצרתי גם בשעה שהחלף נטוי על צוארי... כל הזמן הלמתי להלחם לכל הפחות שכם אחד עם הפרטיזנים אי־שם ביערות, אע״פ שמעולם לא היה קנה־רובה בידי, הייתי רוצה ללמוד מלאכה זו, והי ...

התרופה העיקרית שסיפקו הגרמנים לחולים אנושיים היתה — ירית־מוות. או גם — היו מוציאים את החולים קשה אל מעבר לתיל, לאדמת ההפקר, והשאירום שם לנפש עד שיגיועו. אנשים חולים השתדלו, איפוא, בכל כוחותיהם להסתיר את מצבם, והיו הולכים לעבודתם אפילו בעת שאכלה הקדחת את גופם. לפעמים עלה לחולים כאלה להעלים בעזרת חבריהם את מחלתם מעיני השוטרים, והם הבריאו, למרות הכל. המועצה היהודית והועד לעזרת אסירי־ המחנה שע״י הקהילה השיגו בעמל רב, הודות למתנות שוחד רב, היתר מ־די שלטונות המחנה להעביר את החולים האנושיים לבית־החולים של הקהילה אשר בגיטו. הרופא הראשי ד״ר מקסימיליאן קורצ'וק ארגן מחלקה מיוחדת בשביל החולים האלה וטיפל בהם במסירות־נפש. ברם, הדבר לא נמשך זמן רב. אחרי האקציות הגדולות בסוף 1942 נתחסל בית־החולים של הקהילה. אז ארגנו הגרמנים "בית־חולים" במחנה. התנאים במרפאה היו פרימיטיביים. הוקצה לבית־ החולים צריף קרשים, בלתי־מוסק, ללא מכשירי־רפוי כל־שהם ובלי עזרה סניטרית. פעמיים בחודש התפרצו לבית־החולים שוטרי הס.ס. ברומבויאר ובירמן לשם עריכת מפקד בין החולים. בשעת המבחן היו בוחרים מן החולים האנושיים ביותר ומוציאים אותם להורג. החולים השתמטו בכל האפשר מבוא למקום מסוכן זה ...