Wolbrom

... לאפן די יידן, וועלכע זענען געקומען אהער פון מיעכאוו, וואלבראם און אלקוש. א גרויסער טייל פון דער יוגנט איז אנטלאפן אויף מזרח, צו דעם סאוויעטישן טייל פון פוילן. די אויסרויבונג פונעם יידישן פארמעגן און דאס אנשליסן די געביטן אינעם דייטשן רייך האבן גענצליך צוגעצויגן דעם שטריק אויפן האלז פון די יידישע קהילות.

... ליד בנדין, ששכנה בסמוך לגבול הגרמני, מנכדי הרב יר, בדיז 4 מאושפיצין, מתלמידי החוזה מלובלין ושל הרב יר, משה, גיסם של האחים הקדושים ר׳ אלימלך מליז׳נסק ור׳ זוסיה. נתייתם בילדותו כשהוא בן שלש, מאמו, שהיתה מפורסמת בצדקותה, ורק משום שלא נמצא בעיר הולדתו "חדר" ראוי לשמו, שלחו אביו לקרובי אמו בעיר וולברום הקרובה להתחנך שם. כאן התחיל ללמוד ולצעוד צעדיו הראשונים בלימוד, ועד מהרה נתפרסם בכשרונותיו המצויינים ובזכרונו הנפלא. ...

רבי אלתר מאיר דוד רוטנברג הצדיק מוולברום, היה בנו של הצדיק רבי יצחק־מנדל הגדול בן הצדיק רבי פנחס, בנו של הצדיק רבי מאיר׳ל מאפטא בעל "אור לשמים" וממלא מקום רבו בחסידות "החוזה" מלובלין. ר׳ פנחס בנו ניהל עדתו באפטא ונהרו אליו אלפים מחסידי אביו. בנו ר׳ יצחק־מנדל נשא לאשה את בת הצדיק רבי משה מלילוב, בנו של ר׳ דוד הצדיק מלילוב, גולדה־אסתר, שהיתה חשוכת בנים שנים רבות אחרי נשואיה. אכלו מזונות על שולחן אביהם ר׳ משה מלילוב עד שעזב את פולין ונסע לארץ־ישראל בשנת תר״ט ונפטר בירושלים בי״ג טבת תר״י. לפי עצת אביה הצדיק פנתה לעזרת הצדיק רבי יששכר־בר מראדושיץ, והלה הבטיחה כי תלד בן זכר שיהיה גדול בישראל. ברכתו נתקיימה, ובמלאות הימים נולד לה בנה וקראו לו מאיר דוד, מאיר — על שם סבו הגדול מאפטא, ודוד — על שם סבו רבי דוד מלילוב. אחר כך, לרגל מחלה בשנות נעוריו, הוסיפו על שמו את השם אלתר כסגולה לאריכות ימים, ונקרא בעולם בשם רבי אלתר.

אביו, ר׳ יצחק־מנדל נשאר עוד כמה שנים אחר נסיעת חותנו ר׳ משה הצדיק, בלילוב, ובגלל סיבות בלתי־ידועות העביר משכנו משם לוולברום, והיה קדוש ונערץ בעיני האוכלוסיה היהודית שם. אנשי וולברום זוכרים שהיתה לו כרכרה רתומה לארבעה סוסים שבה היה הצדיק מטייל להנאתו כאצילי הפולנים במסעיו. ואף דבר זה עורר יראת־כבוד אליו, כי תוארו היה כפני מלאך. נפטר, בערך, בשנת תרל״ד, בכ״ה (או כ׳) אדר, ומנוחתו כבוד בבית העלמין בוולברום, ועל קברו עמדה מצבה מפוארת, ורבים היו מתפללים על קברו ביום־זכרון פטירתו. ...

חמש בנותי ולוקחי אחר כבוד לבתי צדיקים ותיקים. הבת דבורה נישאה לר׳ שלום רוקח ממשפחת הצדיקים בבאלז, שכיהן כרבי בוולברום, ובתקופת הגיטו ברח לצוזמיר ושם נרצח יחד עם כל יהודי העיר. אחד מבניו, משה רוקח, נמלט והגיע לארץ, ויושב בהרצליה. בת שניה נישאה לר׳ אהרן הלברשטאם אב״ד בביליץ—ביאל ה בגליציה, שהיה רב גדול וחריף בכל מקצועות התורח, מבני בניו של רבי חיים הצדיק מצאנז. אחד מבניו נמלט מגיא־ההריגה והגיע לניו־יורק, ושם הוציא בדפוס כמה ספרים של אביו. בת שלישית נישאה לרבי בנימין גוטשאל מראדושיץ, בן רבי אשר אנשיל גוטשאל מלודז / חתן רבי הלל מראדושיץ, נכדו של ה״סבא הקדוש" משם. הוא ישב ימים ולילות והגה בתורה, הקים בנין בראדושיץ ובו בית־מדרש גדול, וחסידים רבים הסתופפו בצלו. כאשר צדיקי ראדושיץ הרבה בסיגופים ובצומות, בהיותו עטוף כל היום בטליתו ובתפיליו, ורק למעריב פשטם וטעם מעט אוכל, כדי להמשיך בצום ביום המחרת. היה מנגן נפלא ובעל־תפילה מקובל. בעיקר היתה מפורסמת הדלקת נר־חנוכה שארכה אצלו כמה שעות. הרבה לבקר בעיירות שבהן ישבו חסידיו. נרצח בשואה. בת רביעית נישאה לרבי אריה הורביץ רב ואב״ד בבלאזוב בגליציה, מנכדי רבי נפתלי הצדיק ...

רבי אלתר נפטר אחר מחלה ממושכה בשנת תרע״ח זקן ושבע ימים, ומנוחתו כבוד באוהל אביו בוולברום. על כסאו ישב בנו השני רבי יוסף נתן, שהיה, מתמיד גדול בתורה. בנו הבכור רבי שלום (אברהם שלום פנחס) כיהן באדמו״רות תחילה בזאביארצ׳ה, ומשם עבר לצ׳נסטחוב, ואחריו המשיך בנו רבי יעקב־יצחק אלחנן בצ׳נסטחוב, שהתפרסם בהתמדתו הגדולה, וממש "לא פסיק פומיה מגירסא". והצעיר בבני רבי אלתר, רבי יצחק־מנדל, תקע אהלו בבנדין. כך חילקו הבנים ביניהם את מקומות כהונתם מיד אחר פטירת אביהם הצדיק מוולברום.

... פילץ נחשבת לענף של גור רבתי. העיירה שוכנת בין זאביארצ׳ה מזה ובין וולברום מזה.

... — אין דבר, הכל טוב ונאה כשסופו טוב ונאה. בעוד שעה אחת נהיה בוולברום ושטות עשיתי שלקחתי ממך את הרובל... ...

לאן נעלמו כל פעיליהם ■ועסקניהם? ■אמגס, האינטיליגנציה הפולנית המתקדמת ומספר ניכר של עסקני פועלים גורשו על־ידי הגרמנים למחנה הריכוז בדכאו, או לשטחי הגנרל־גוברנמנט, אולם עובדה היא, שלא היו פעולות חבלה מקיפות במחוזנו. רק בשתי העיירות הסמוכות לנו, בפילץ ובוולברום, פעלה מחתרת פולנית. מהעתונים הגרמניים המקומיים נודע לנו על התנפלויוּת שנערכו על תחנות משטרה, התפוצצות של מחסני נשק, רצח גרמנים ושוטרים פולניים וכר. באנו בדברים עם הנשיא של היודנראט מפילץ. םוגל, שעמד בקשרים עם המחתרת הפולנית, בדבר סידור חברינו אצל הפרטיזנים הפולנים. אולם הדבר לא היה בגדר ביצוע, כי הפרטיזנים במקום זה לא התרכזו במחנות או ביערות (סביבתנו דלה מאד ביערות) אלא באים היו מתוך האוכלוסיה המקומית בעיירה או בכפרים, עורכים התנפלויוּת לפי תכניות מוכנות מראש, מבצעים מעשי־חבלה ומתפזרים חזרה לבתיהם. בעזרתו של פוגל באנו בקשרים עם אחד ששמו טרלה מוולברום, והוא שעזר לנו בקניח נשק בוארשה, וברכישת תעודות פולניות מזוייפות וכר. ...

שוין ביים סוף פון 15־טן י״ה׳ זענען די בענדינער יידן געווען זייער שטארק ארגאניזירט און האבן געהאלטן די מאכט איבער זייערע מיטגלויביקע, וואס האבן געוואוינט אין דער סביבה פון זאגלעמביע, ווי אויך אין מיסלאוויץ, בויטן׳ כאזשווו און טיכוי. בענדי איז געווען דער צענטער פון יידנטום. דא האט זיך קאנצענטרירט זייער געזעל־ שאפטלעך, פאליטיש און רעליגיעז לעבן׳ ווי אויך דאס געריכט. צו דער בענדינער קהילה האבן געהערט די אונטער־קהילות אין מיס־ לאוויץ, בויטן, כאזשווו, אלקוש, וואלבראם און פילץ. ...

נאך אנגעהויבן ארויסצוטרייבן יידן מיט דער הילף פון פאגראמען, ווען אין קעלן, מיינץ, אויגסבורג, ערפורט, ווירצבורג און מאגדעבורג איז מען זיך אומברחמנותדיק באגאנגען מיט יידן, באזייטנדיק זיי פון דארט, און שפעטער, ווען אין דייטשלאנדס דרכים זענען נאכ־ געגאנגען אונגארן, די אלפישע מדינות, שפאניע און פארטוגאל — האבן זיך אין זאגלעמביע געפוגעגרעסערע גרופעס יידן, דער עיקר אין בענדין, ווו זיי זענען אנגעקומען פון טשעלאדזש, שעווערא און קאזשעגלווו, ווערנדיק פון דארט באזייטיקט לויט א באפעל פון די קראקעווער ביסקופן. אין דערזעלביקער צייט באזעצן זיך יידן אין וואלבראם און אביסל שפעטעראויך אין אלקוש, ווו זיי זענען בקרוב דערגאנגען צו באדייטנדיקע איינפלוסן, ווייל אפילו אין זאלץ־אמט האבן זיי געהאט אן אייגענעם פארטרעטער, אין דער פערזאן פוגם אונטעד זאלץ־באאמטן הערמאן זעליק (אין יאר 1437).

בתורה לא היה גדול. בעצמו היה עובר לפני התיבה בימי חול ושבת. קולו היה חזק ונעים ובעל טעם בתפילה, ועוד בבית אביו הצדיק מוולברום היה עוזר גם בימים הנוראים במוספים או בשחרית. לשלש־עשרה מדות היד. מופיע במכנסיים לבנות. בימים הנוראים היד. מתפלל כל־נדרי, מוספים ונעילה. נעימתו היתד. רגשית, בכיינית ולבבית. את פרקי תהלים היה קורא בנעימת השתפכות זכה של תחינה ובקשה. ואף בימי חג ושמחה לא שינה מאוירת העצב והבכי. ...